50. הירידה מן הארץ (1920)

מאמר מאת מרדכי (כנראה מרדכי קושניר), מתוך: קונטרס –  בטאון מפלגת "אחדות העבודה", חשון תרפ"א (1920).

בשל איכות הסריקה, הטקסט מופיע להלן, מוקלד.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מכורה

 יֵצֶר הנדודים בנו. עם חלב אמנו ינקנו אי מנוחה והתרוצצות תמידית. מקלנו ותרמילינו תמיד גרורים עמנו לנוע ממקום למקום. ארצות-העמים פולטים אותנו וחוזרים ובולעים אך אין אנו נבלעים. בשבע דרכים מראים לנו את פתח-היציאה ולחוץ, ודרך הפשפש אנו חודרים לחזור שוב אל אויר הארץ אשר בה אפנו נשם את נשימותיו הראשונות. ברית כרותה היא למקום אשר בו נחתך השרר ובו נצרר.

עצמותינו פזורות בכל ארבע כנפות הארץ ואל ארץ-ישראל נפשנו כלה, מדור דור. השארית הנשארה, השבים לציון, שבים שנית אל מעגל התועים: נקלעים בכף הקלע, בין מולדת למולדת. בין אויר ארץ אבות-אבות לאויר-רוחם הם. קטנה הארץ, בשממונה. ואנו צרכינו מרובים, הן בגשמיות והן ברוחניות. עוד טרם הוכחנו, אם יש בנו "הכשרון לארץ-ישראל" אבל אבותינו הנחילונו "מיחוש לארץ-ישראל", המחלחל בעצמות ואינו נותן מרגוע באשר הננו שם. שטר חוב בידינו על כברת אדמה זו, אשר הנחילה לנו יסורים עקרים במשך דורות ולא נתנה לנו להאחז אחיזה גמורה בשום ארץ מן הארצות אשר נקלענו אל תוכם. ולא אנו, ולא דורנו – הראשון לגורל הזה. אנו מתוחחים אבק תחוח זה כמה. דבר לא זז. ואפילו הנהיה למדינת הים ובולמוס היציאה לחוץ-לארץ מונה כבר דורות בקרבנו, מני טעום העם ארץ-נכריה. נקודות מושכות היו בכל דור ודור. ארץ-ישראל לחוף ימים תשכון. הים קורא! ארץ תרשיש וחוילה – מקום הזהב! אלכסנדריה של מצרים! אשור! בבל! יון! בירת רומא! המטרות היו שונות: לראות אור העולם, לצאת מן הקלפה, לסחור ארצות, ולצאת "על מנת לחזור" ולהשכין חכמת יפת באהלי שֵם. לא לשוא צוחו חכמים ככרוכיא. – "עוזבים חיק אמם ומחבקים חיק נכריה"!

[…] בולמוס היציאה מן הארץ ההולך ומתגבר מקורו במפח הנפש שלאחר הכזב התקוות הגדולות, ובשאיפה להלך בגדולות וחסר הכשרון לפעול קטנות. ואם אתה אף אתה נושא בלבך איזה הרהורים על דבר מדינת-הים (ואיזה בחור עברי אינו בכלל זה?) – תהא מטרתך איזו שתהיה – צא והטה אזנך אל שיחת הצובאים לפתח מחלקת הפספורטים – והרהוריך יגָמֵלו. שונים הנוסעים, מכל הסוגים, ורבים התירוצים. יש יוצאים בקולי קולות, ברגון על הארץ והיושבים בה, ובלב מרעל. ויש מתחמקים ויוצאים בהעלם גמור. רבות האמתלאות ועוד רבות מזה ההשָֹאות. כל יוצא משיא את עצמו, וביחוד בני הנוער והבחורות היוצאות. הללו – מסוגי הבוגרים – מתימרים ליצור בגולה סביבה עברית, עבודה לשם ארץ ישראל, הפצת השפה העברית וכו' בקיצור, לשמש מאורות לגולה. אך לב הכל מהסס בקרב פנימה, מהסס על היציאה וגוסס וגוסס… ובעמדך רגע מן הצד, מסתכל על השורה הנצבת מדי בקר בבקר בתור, כדי להתקבל בפני הוד הכַּתָּב של המחלקה (וזה לא עולה על נקלה, חבלי-היציאה אינם קלים כלל!), תראה לפניך שורה של 30 – 40 מבחורי ישראל שחזות פניהם כנאשמים, כאלו נתפסו אך זה עתה במשיכת חפץ זר, שלא משלהם… ואף אתה עומד בשורה עמם ומחשב הלהשאר או לצאת, ובפניך אזיל סומקא ואתי חיורה חליפות. והנה עולה במדרגות עוד בחור אחד ממכיריך, חבר-קבוצה. אף הוא בא לבקש רשיון. והוא מוריד את עיניו בפניך. – – ודאי להתראות עם הוריו הוא הולך..

נצבים בשורות בוגרים ובוגרות. סימינריסטים וגימנזיסטים. פקידים ובני סוחרים. בעלי-מלאכה יהודים בשנות העמידה. חיילים משוחררים. פועלים חברי קבוצה. חלוצים חדשים, שזה להם רק חדשים וגם שבועות בארץ ובני נוער שחלב אמם עדיין לא נסתפג מעל שפתותיהם. כל בחור יוצא הן הוא אוצר בלום של ידיעת הארץ וסגול של שנות חיים בה. עצם היציאה בשעה זו מדובבת: אזל כח היניקה מן הארץ והולכים לבקש יניקה מארצות העמים. ובמשקל ההכרעה לצאת או להשאר בא גם החשבון הכספי – וצריך לבוא! המצב הכספי של הארץ הן כה קשה עתה. כל יוצא מוציא עמו ובהתאמצות רבה של בני משפחתו או קרובו – כשלושים ארבעים ל"מ [לירות מצריות] מן הארץ. ויוצאים עשרות עשרות בחורים. נוסעים לכל ארבע קצוות עולם. נוסעים ללמוד: לגרמניה, לצרפת, לאנגליה, לאמריקה ואל אשר תוליך האניה. פועלים אומרים לנסוע לקליפורניה דרך ניו-יורק להשתלם בעבודה. (קליפורניה היא היא עתה מין היתר-עיסקא ליציאה מן הארץ.)  יוצאים בסך.

היעזוב איש את אשתו בבואה עד משבר וכח אין ללדת – באשר קשה לו לשמוע גניחותיה ואנקותיה? ואיך ימלאנו לבו – בעבור המשבר – לבוא אל המוכן? אנה תלך לבקש תורה, ומפי מי? – מפי צוררים צרורים ובסביבה שופעת שנאה אל בני גזעך?!

ואם לשם יצירת סביבה עברית וכו' וכו' – ודאי שברוכים יהיו כל העוסקים בטפוח השפה והספרות העברית באשר הם שם, אבל אתה שהנך פה, כלום הנך חסר כח לעבודה ולטפוח השפה והתרבות הלאומית?? הן, מי יעמיד לנו את עזרא ואת כנסת המקריאים והתורגמנים אשר ישמיעו לאזני העולים את דברות סופרי בני דורנו ויפרשו את יצירותיהם. הן הדבור העברי עודנו בעצם חבלי קליטתו ואומני הלשון ונושאי ילקוטה דרושים, דרושים. הן באטמוספרה החיה, בהבל-פה החם, בנשמת החיים אשר תברא את ההד הזמרי לכל ניב וניב עברי, תלויה מדת החשת תחית הלשון העברית.

קשה לשאת את השכול והכשלון שבאויר הארץ; נחוץ מעט אויר אחר לנשימה. אכן. אבל באיזו זכות תאכל שם לחם המוצא מן הארץ בעצב כזה? או שמא חשקה נפשך להיות בין המסובים על חתונה זרה כמעט-קט, לשמש שמן-משחה לגלגלי תנועה זרה?  או לשבת במנוחה אתה מבקש?   כל העולם כולו – תפתה ערוך על עברי פי פחת ובאשר תלך. מפלט תבקש? אל תבקש.   האסף אל עמך.    פה צוה הגורל לתת את הנפש. יאחז "מיחושך לארץ" בקוזזת אדמה כל שהיא, בחרון עצור ובעקשנות של הרגשת-נדוי – כרֵה כרֵה תחתך!  – – – המכורה היא הכל.

מרדכי

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כתב העת קונטרס  היה בטאונה של מפלגת "אחדות העבודה", החל משנת 1919. עורכה הראשון היה ברל כצנלסון (עד שהקים את עתון "דבר"). לכתב העת התווסף מוסף ספרותי בשם "האדמה", בעריכת י. ח. ברנר, עד הרצחו בשנת 1921. (ראו רשומות מספר 7, 10, או דרך הלינק בענן התגיות בצד שמאל של המסך). בחוברת זו, נ"ו, מופיע גם פרוטוקול הישיבה הראשונה של אספת הנבחרים, אשר מינתה את הוועד הלאומי.

אודות הירידה מארץ ישראל –  דוד בן גוריון אמר על העלייה השנייה: "לא יותר מעשרה אחוזים שבאו לארץ במשך עשר שנים מתרס"ד ועד פרוץ המלחמה נשארו בארץ. כתשעים אחוז שבאו עזבו כלעומת שבאו". ברל כצנלסון קבע: "מה שנשאר בארץ מן העלייה השנייה זה היה רק תמצית שבתמצית". מחקרים היסטוריים מעריכים ששיעור הירידה מבין בני העלייה השנייה היה בין ארבעים לשישים אחוז. היו גם רבים שהתאבדו.                                                                                                      בעלייה הראשונה (1882 – 1904) עלו לארץ ישראל עשרים וחמישה אלף עולים, מרוסיה, רומניה ותימן (2500 עולים). מתוכם נותרו בארץ רק 5000 איש (מתוכם 2500 עולי תימן). בעלייה השנייה (1904 – 1914) עלו לארץ שלושים אלף איש. כאמור, יותר ממחציתם ירדו מן הארץ, אך יש עדיין הערכות הקובעות שהיורדים היוו 90% מן העולים. גל ירידה גדול, בייחוד ממושבות העלייה הראשונה, התרחש בשנת 1900, כאשר הועברה החסות על המושבות מן הבארון רוטשילד לחברת יק"א. בשנות העשרים של המאה הקודמת (עלייה רביעית), בעת שנכתב המאמר המצוטט לעיל, ירדו מן הארץ כעשרת אלפים איש.                                                                                                                                  בין השנים 1882 – 1914 עלו לארץ ישראל חמישים וחמישה אלף איש (עלייה ראשונה ושנייה), באותן שנים היגרו ממזרח אירופה לאמריקה שני מיליון יהודים.

במאמר מופיע הביטוי "הכשרון לארץ ישראל". עזריה אלון קרא כך לאחד מספריו (1979). יעל קיפר ורונן זרצקי קראו כך לסרטם על עזריה אלון (2014). במאמר יפה המופיע בספר, (נכתב 1970) מזכיר עזריה אלון את מקור הביטוי וכותב על הירידה מארץ ישראל החל מתקופת התנך ועד ימינו.

אלון, עזריה , כשרון לארץ ישראל‏

 

מודעות פרסומת

21. מוארה באור הנצח ההיסטורי (1930)

המדיניות החיצונית של הציונות.                                                                                      קטעים מתוך הרצאתו של ד. בן-גוריון בקונגרס הראשון לא"י העובדת, ברלין, 1930.                   פורסם ב"אחדות העבודה, ירחון פועלי ארץ-ישראל", ז', כרך שני – חוברת ראשונה, נובמבר 1930.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת.

"[…] מרכז הכובד של מדיניות החוץ הציונית – היא שאלת יחסינו אל העם הערבי. ואין זאת שאלת יחסינו אל ערבי ארץ ישראל בלבד – אעפ"י שהיא, רק היא, צריכה לשמש לנו יתד; כי לאונאת עצמנו יחשב הדבר ולהונאת אחרים, אם נסיח את דעתנו מערבי א"י, ונשים את פעמינו לעבר המנהיגים הערבים בארצות אחרות, מתוך הנחה שאתם יֵקל לנו, כביכול, למצוא שפה משותפת. הלוז ביחסים בין היהודים והערבים היא שאלת הערבים בתוך א"י.

[…] בא"י יושבים זה מאות בשנים המונים ערבים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם נולדו כאן ומתו כאן ואשר למענם א"י – ארצם, שבה הם רוצים לחיות ובה יחיו גם להבא. עלינו לקבל באהבה את העובדה הזאת ולהסיק ממנה את כל המסקנות המחויבות. […] ואני מאמין, כי בשאלת היחסים בין הערבים לבין היהודים מוטלת על הפועל היהודי שליחות מיוחדת. […] הוא, החלוץ העומד בחזית הקשי והסכנה הכרוכים בעקבה של השאלה הערבית בא"י, אשר שילם במיטב בניו בעמדו על סוללות ההגנה העצמית מפני ההתנפלויות הטרגיות מצד השכנים הבערים, חניכי המדבר ומלחמות השבטים – הוא, הפועל היהודי שלוח מטעם ההיסטוריה להיות נושא רעיון השלום וההבנה בין העם היהודי ובין העם הערבי.

[…] זכויותיהם של הערבים נובעות מעניניהם הם ומצרכי חייהם הם ונשענים על עקרונות אנושיים כלליים. יתכן, כי התגשמות שאיפתם של הערבים להגדרה עצמית תכביד על מצבנו פי כמה, אך אין זה יכול לשמש יסוד לשלול מן הערבים את זכותם הם. כל כוח שאין עמו יסוד מוסרי – אין לו תקומה. עוד לא היה בדברי הימים, אשר כוח אגרוף בלבד ינצח לדורות.

[…] הננו שבים לא"י בימים שהישוב הערבי בה מדולדל, נדכא וחסר תרבות, ומביאים אתנו את החידושים האחרונים של התרבות האנושית, מבחינה טכנית ומבחינה סוציאלית; אנו חייבים להביאם, כי בלעדיהם לא נבנה את א"י. אולם אסור לנו גם מטעמים מוסריים וגם מטעמים כלכליים, להשלים עם הרעיון, כי ההבדל הזה בין שתי רמות החיים, אשר, אמנם, לא ידינו יצרו אותו, אך אנו עתידים לשלם את מחירו – יהיה קיים לדורות; לא נשלים, כי מעבר מזה יזהירו ישובי עובדים, מתוקנים לפי המלה האחרונה של המשק המודרני, ומעבר מזה – כפרים ערבים עלובים ומדולדלים; כי פה יתנוססו רפתות אשר היו נראים בעיני אבות אבותינו בא"י כהיכלי מלכים, ושם ישחירו "חושות" ערביות, בלי אור ואויר, מצומצמים ומזוהמים, ובהן רובצות משפחות אכרים שלמות על עופותיהם, חמוריהם ועזיהם, מעונות שהם אסון וחרפה לא רק ליצורי אדם אלא אפילו לחיה ולבהמה. אין להסכים בשום אופן שתהום עמוקה כזאת תפריד לעולמים בין שני עמים שכנים קרובים. תפקידנו ההיסטורי הוא לסייע להמוני העמלים הערבים להתרומם אל רמת החיים שעליה אנו עומדים. […] לא די בהטפה על לב הפלח שיחדל מלדור בכפיפה אחת עם עזו. נחוץ ליצור את הכוח הכלכלי והחברתי החדש, אשר בעצם היותו ובהשפעתו הישרה, יביא מהפכה לארץ. אין זאת אומרת, כי רשאים אנו עד אז, עד היותנו לכוח כזה, לשבת בחיבוק ידים, ולהתיחס בקרירות רוח לעוני ולשפל של המוני הערבים. מצווים אנו כבר עכשיו לעשות, מבחינה מדינית ומשקית, כל אשר בידינו להחשת עליתו של האכר והפועל הערבים, כי לא רק צו מוסרי הוא לנו, כי אם גם צורך חיים. יחסנו אל הערבים איננו יכול להקבע עפ"י יחס הערבים אלינו, ביצירת הברית בין היהודים ובין הערבים. חייבים אנו לתרום את תרומתנו, גם אם הערבים אינם מביאים לה את תרומתם הם.

[…] סוף דבר – תנועת הפועלים העברית רואה בעין בהירה את מציאותו של העם הערבי ומאמינה, כי העם היהודי יכול להיות – וגם היה יהיה, – הכוח אשר ישא באחריות לגורל פנה קטנה זו ששמה ארץ ישראל. מוארה באור הנצח ההיסטורי חשה תנועת הפועלים את אחריותה כלפי ההמונים הערבים ובמלוא שיעור כחותיה תסייע לפריחה החברתית, התרבותית והמשקית של העם הערבי בארץ ישראל."                                                                                  ד. בן-גוריון

(על פי ההרצאה בקונגרס הראשון לא"י העובדת, בברלין).

 הערות העורך

הקונגרס בברלין הצלם - וולט פוטובריכט, ברלין

הקונגרס בברלין
במרכז הבמה בן-גוריון. הצלם – וולט פוטובריכט, ברלין

 

נאום הזה נשא בן-גוריון ב"קונגרס הראשון לארץ-ישראל העובדת" אשר התקיים ביוזמת בן-גוריון בברלין, בשנת 1930. בקונגרס השתתפו נציגי תנועות יהודיות, בעיקר תנועות פועלים, מכל העולם, בקריאה לצאת לעזרת היישוב בתקופה שלאחר מאורעות תרפ"ט (1929). באותה עת היו בארץ-ישראל 170,000 יהודים ו-700,000 ערבים. גישתו של בן-גוריון ל"שאלה הערבית" מעניינת מאוד, לאור סמיכות הזמנים לפרעות תרפ"ט.

 

 

16. "החיים בתענוגיהם היום לנו תֵּנָה…" (1919)

התרבות והפועל העברי

מאת: ד"ר א. ש. ולדשטיין

מתוך: "אחדות העבודה: קובץ", הוצאת התאחדות ציונית-סוציאלית של פועלי ארץ-ישראל "אחדות-העבודה", יפו, תרע"ט (1919).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

(קטעים מתוך המאמר)

הגלות צמצמה אצלנו את המושג תרבות עם צמצום העבודה התרבותית. החיים התרבותיים התרוששו ועמדו על הספר בלבד. פרחה נשמת האומה והתכנסה לתוך הפוליו של התלמוד ולתוך הגויל של מגלת הצער והסבל, ושם היא התלבטה בתוך ד' אמות של הלכה בלי מעשה ובלתי מעשית, פרפרה בתִנוּי הצרות והיסורים הלאומיים. […] ועכשיו, כשאנו מתעתדים לסדר בארצנו את חיינו הלאומיים בכל היקפם, וכשאנו מדברים על תרבות ועל עבודה תרבותית, אנו עלולים שוב לטשטש את המושג ולפרשו בטרמינים המובאים מהגלות.

[…] עברה התקופה שבה הביטו על הפועל כעל סרסור הנאת החיים בלבד, שהוא יכול ליהנות מיגיע כפיו רק עד כדי להמשיך את קיומו, בכדי להיות לכלי שרות לששון החיים של אחרים. עבר הזמן, שבו היה נחשב העובד לעם הארץ, לפּלֶבּס, ל clown, שאין לו שום תביעות על התרבות, על הספרות והאמנות, ושאלה צריכות לפטרונות, למצנטיות מצד האצילים ואילי הממון.

[…] תפקיד הסוציאליות ביחס לפועל העברי הוא עכשיו, איפוא, לא להגביל את התפתחותו לכוון אחד – לספר, אלא להקנות לו תרבות מרובת הצדדים. הפרולטריון העברי התעורר עכשיו ליצירת תרבות לאומית חדשה ורחבה, ובעובדה הזו צומחת האפשרות לפניו לקחת את החלק הכי חשוב ביצירת החיים התרבותיים. […] המגדל הפורח באויר של מרכז רוחני ותרבותי בלי עזרת הפועל העברי התפקע, משפע האויר שבו, זה מזמן, וירד תהומה. הנצחון של הפועל העברי הוא נצחון העם העברי. […] אך בכל זה עוד לא נגמר תפקיד הסוציאליות העברית כלפי הפועל העברי. השתלמות הפועל העברי דורשת את פתוחו גם בנידון יפי החיים ושפורם. והנה אם נכונה ההגדרה ש"היופי הוא בטוי החדוה שהאדם מרגיש בעבודתו", אפשר להשתמש בהגדרה הזאת קודם כל ביחס לעבודת האדמה. וכשמתקרב עכשיו העם העברי, כשמתקרב הפועל העברי לטבע, כשהוא יוצא מצרות החיים, מהלחץ והדוחק של ה"סבֶט שופ" למרחב הטבע, לא רק שהוא יכול לשאוף אויר במלא חזהו, לא רק שהוא מתקרב יותר למקור יפי החיים והיצירה האמיתית, אלא העבודה החקלאית גופה מסוגלה לפתח את היופי וההרמוניה הפיזולוגית, וביחד עם זה את רגש היופי וההרמוניה. כי מכל העבודות הגופניות אין לך דבר היכול לברא הרמוניה בין אברי הגוף כמו עבודת האדמה, ואין לך עבודה היכולה לתת מקום לתנועות כל כך מלאות חן כמו הזריעה, הקצירה והזריה, למשל, – שלש פעולות המקבילות לשלשת הממדים המתמטיים-אסתטיים: האורך, הרוחב והגבה, והמסמלות אותם. ואם העבודה בעיר בבית החרשת, אצל המכונה, מטה את האדם יותר למדעיות, לתועלת, מובילה אותו העבודה בשדה, בטבע החופשי, יותר ליופי והרמוניה. […] הטבע והעבודה בטבע יכולים להיות איפוא מקור של יופי ושל יצירה אמתית בלתי פוסק. אולם הפועל העברי צריך להכשיר את עצמו ולשפר את חייו כדי להיות כלי קבול מתאים ליופי שבטבע וליצירה שבעבודת הטבע. להתפתחות טבעית בלבד אין להשאיר את הדבר. חיי הערבי הקרוב לטבע ולעבודה בטבע זה שנות אלפים אינם כלל סמל השפור והיופי. ואפילו הפועל העברי, בעברו עכשיו אל החיים בתוך הטבע, נוטה, כאמור, לחפש קודם כל את התועלת בטבע אפילו על חשבון היופי. וכלום אין הטבע עצמו צריך לטפול, בכדי שיתגלה בכל יפיו והודו! לנגוע ביערות העד שבאפריקה ובשלג עולמים של החרמון לשם השבחה ושפור היה חלול הקודש, – הודם הפראי זהו תפארתם. אולם השושנה הכי נהדרה היא סוף סוף השושנה המקולטרה, הרי יהודה והגליל, עם כל הודם הפראי, עדין מחכים לידים עובדות כדי לשבחם ולשפרם.

[…] בעבודה החקלאית אין חלוקת העבודה במובן התעשיתי. מטבע העבודה החקלאית הוא שהעובד מוכרח להשתלם בכל ענפי המקצוע הזה ולעבוד בכולם: החרישה והשדידה, הזריעה והקצירה, הדישה והזריה. הפועל החקלאי יכול להתבונן למהלך ההתקדמות של עבודתו ההדרגתית ולהיות בתוכו, מנביטת השתיל או קליטת הזרע, עד ההפך החטה לככר לחם והתנוסס התפוח בזהבו בירקרק הפרדס. העבודה הזאת נותנת לפועל רגש של שלמות מחלטת, וממילא גם שביעת רצון בעבודתו.

[…] כל זה ייצור בשביל הפועל העברי את השמחה בעבודה ואת חדות החיים. חדות החיים – זהו דבר הצריך לתשומת לב מיוחדה ביחס לפועל העברי, ביחוד בארץ ישראל. בסבלו הכפול, בתור יהודי ובתור פועל, הוא מלא יאוש, התמרמרות, עצבנות. מצד אחד הוא רציני יותר מדי, עד כדי לא להבין לשמחה מה זו עושה, ומצד שני, כשהוא נותן רסן לעליזות, הוא עובר להוללות קיצונית, שאין בה לא מן היופי ולא מן ההרמוניה. תפקידנו הוא להכניס את החדוה האמיתית, חדוה שיש בה יופי והרמוניה, גם לתוך חיי הפועל שמחוץ לעבודה. תזמרות ומקהלות, חגיגות מסודרות בטעם, ספריות מסודרות, אספים אמנותיים, יצירת שירי עבודה, יהא אפילו מתורגמים, לא כאלה המדברים על מציצת דם והקוראים לחרב ונקמה, אלא שירים שיש בהם מחדות החיים ומששון העבודה, – כל אלה ימנו חסרון גדול בחיי הפועל העברי של עכשיו.

[…] וכשיגיע תור התחיה האמתית בארצנו, והעובד החפשי הזה יתרומם מעבודתו על הרי הגליל, כשהוא יזדקף בכל שעור קומת האיש שבו, אחרי נטעו את עץ האיקליפטוס האחרון בשורה האחרונה של היער ההולך ומכסה את רוכסי ההרים – ועמד בזרועותיו החשופות והשזופות, והביט בגאוה אל מעשהו; והשפיל את מבטו לעמק וראה כנופיות כנופיות חבריו, העובדים החפשים כמותו; ואל הכנרת ישקיף וראה והנה הוא מנוקד סירות דוגה וסירות קיטור, הנעבדות בידי אנשים חפשים; אז לא יפתח עוד את פיו נגד השמש הגוועת בארגמן הרקיע בקללה על מרי יומו וקשי גורלו, אלא ירים את קולו בשיר כעין שיר הרנסנס האיטלקי הטפוסי, המלא געגועי חדות החיים:                                                           "החיים בתענוגיהם היום לנו תֵּנָה…"

בסופו של הספר, התווסף עמוד נוסף, ובו מספיד ד"ר הלל יפה את שרה שמוקלר, חובשת ואחות רחמנייה, אהובתו של ברל כצנלסון (שמאמרו פותח את הקובץ), שמתה באותה שנה מקדחת צהובה וקבורה לצידו על שפת הכנרת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

הערות העורך

קובץ המאמרים יצא לאור בשנת 1919 לרגל כינונה של מפלגת "אחדות העבודה", פרי התמזגותן של המפלגות "פועלי ציון" בראשות בן-גוריון ו"הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון, שאף חיבר את מצע המפלגה המאוחדת. בשנה זו כבר שלטו הבריטים בא"י בממשל צבאי והחלה העלייה השלישית.

על שלל המפלגות הסוציאליסטיות וגילגוליהן ראה כ א ן.