76 – האוצר של צ’יז’יק

במסענו בהיכל-התהילה של מייסדי המדע המתהווה בארץ ישראל, אנו עוצרים בתחנה נוספת.

ברשומה הקודמת סופר על הבוטנאי (נהוג היום לכתוב גם בוטניקאי) אלכסנדר איג, שעל אף העדר השכלה אקדמית רשמית היה ממניחי היסוד לבוטניקה המודרנית בישראל ופיתח אסכולה המוכרת בכל העולם המדעי כ”אסכולת ירושלים”. גיבורה של רשומה זו הוא אגרונום ובוטנאי נוסף, (ללא תואר רשמי), אשר פעל במקביל באותן שנים, אך לא היה חלק מן הממסד, האקדמי או אחר, ופעל כיזם פרטי, כאיש אשכולות רחב יריעה, ללא מימון וללא עזרה, ואולי כבר נשתכח מן התודעה הקולקטיבית – ברוך צ’יז’יק.

ברוך נולד באוקראינה, כבכור מבין עשרה אחים ואחיות, בשנת 1884. בשנת 1905 עלה לארץ והיה פועל חקלאי בפרדסיו של משה סמילנסקי ברחובות. בשנת 1907 עלה לגליל והפך לאיכר, אחד מבין שמונה איכרים/אריסים שייסדו את המושבה כנרת. משם עבר למושבה מלחמיה (כיום מנחמיה) מן המושבות שהוקמו על האדמות שרכש חיים קלווריסקי- מרגליות, לשם הצטרפה כל המשפחה שעלתה מאוקראינה. עם התגייסו לצבא התורכי בעת מלחמת העולם הראשונה, מונה על ידי ג’מאל פאשה (בהמלצת נחום וילבושביץ, מייסד מפעל “שמן”) לגנן הראשי של דמשק ונטע עצים וגנים ברחובותיה. איכרים אחרים מן המושבה גויסו ל”עבודת הסוחרה” – בעזרת עגלותיהם עזרו בהובלת אספקה לצבא התורכי, בדיוק כמו “רכב מגוייס” כיום. בתום המלחמה, כאשר חזר ארצה, נטש את המושבה והצטרף בהמלצת האגרונום עקיבא אטינגר למחלקת החקלאות וההתיישבות של ועד הצירים לארץ ישראל ועזר לאטינגר בהקמת מוזיאון הטבע והחקלאות הראשון בישראל. על אטינגר והמוזיאון אפשר לקרוא ברשומה קודמת בנושנות, כאן.

ברוך צ’יז’יק היה מומחה לשתלנות ועסק כל ימיו באינטרודוקציה של גידולים שונים לשם שילובם בחקלאות הישראלית, למשל הבאת עצי אלת הבטנה (פיסטוק) מסוריה, עירק ואירן והקמת מטע בהרי גוש עציון. במקביל החל בכתיבה מקצועית-מדעית. הוא היה מעורכיו של כתב העת החקלאי “השדה” (נוסד בשנת 1920, גם לי היה הכבוד לפרסם בו מאמרים חקלאיים).

hasade-chizik-s

פרסומו העצמאי הראשון היה הספר “אגדות צמחיאל” (1930), אוסף אגדות מקוריות שחיבר על צמחי ארץ ישראל.  בשנת 1937 פרסם את המונוגרפיה “צמחי הדלועיים” ושנה לאחר מכן, בשנת 1938 החל במפעל חייו האדיר – “אוצר הצמחים“. בשנים הראשונות יצאו לאור חוברות, כל חוברת בת 16 עמודים, בהן נמסר מידע מקיף על הצמחים, שהופיעו על פי סדר הא-ב של שמותיהם.

hovrot_1423-s

כריכת חוברת ה’ ועליה ההערה על פרס ביאליק:

ozar-9-s

בשנים 1938 – 1948 יצאו לאור 34 חוברות, ולאחר מכן החל צ’יז’יק לרכז את החומר לקראת הופעת הכרך הגדול, אשר יצא לאור רק בשנת 1956. ברוך לא זכה לראות את האנציקלופדיה, הוא נפטר בשנת 1955 ורעייתו, שרה לבית אטקס, היא זו שהשלימה את הדפסת הספר עב הכרס – 932 עמודים, 1114 ציורים.

book_1421-s

עמוד השער של האנציקלופדיה “אוצר הצמחים”. ניתן לראות את חותמת ספריית מפעל “שמן”:

ozar-5-s

בספר שברשותי מצאתי דף פרסומת משנת הוצאתו של הספר, עם הפנייה מאת אשתו שרה, אשר השלימה את הפקת והדפסת האנציקלופדיה. בציטוט מתוך הקדמת הספר אפשר להתרשם מהיקף החומרים אשר שמשו את צ’יז’יק כמקורות מידע לכתיבת הספר ועל סיוריו בארצות השכנות לשם מחקר השוואתי:

ozar-1-s

ozar-2-s

ozar-3-s

ozar-4-s

כתיבתו של ברוך צ’יז’יק היתה שילוב בין מדעי הטבע לבין מדעי הרוח. במידע שמסר בכתביו על הצמחים הוא הקדיש משקל שווה לתיאורים אנטומיים, נוסחאות ותהליכים ביוכימיים ופיסיולוגיים, אזכורים מן המקורות היהודיים ומתוך ממצאים ארכיאולוגיים, אגדות שהוא חיבר ותיאור שימושים חקלאיים ותעשייתיים קדומים ומודרניים של הצמחים ברחבי העולם. הכל היה מלווה בציורים, איורים וצילומים. הכתיבה האנציקלופדית התרחבה והתפרשה לתחומים רבים. למשל – אם תיאר צמחי מים, כתב באריכות גם על כל שאר היצורים החיים בסביבה המימית – רכיכות, דגים, דו-חיים ויונקים. לפרק על צמח גפן היין צירף כמאה עמודים בהם סקר את ייצור היין לכל פרטיו, היסטוריה, מיקרוביולוגיה וביוכימיה. אופן כתיבה זה, הנפרש על יריעה רחבה, גרם לכך שלאחר כמעט 20 שנות עבודה על “אוצר הצמחים” הגיע המחבר לאות… א’ (הערך האחרון בספר עב הכרס הוא “אגס”). צ’יז’יק חידש מונחים עבריים רבים בתחום הבוטניקה ותחומי מדע אחרים, והעניק שמות עבריים לצמחים רבים שעדיין חסרו שמות בעברית, תוך הסתמכות על המקורות העבריים ותרגום מילולי של השמות המדעיים הלטיניים. על אף שחידושיו ותחדישי הלשון שלו התקבלו בהתלהבות על ידי הקוראים, הם לא אומצו על ידי הקהילייה המדעית. צ’יז’יק הציע זיהויים לצמחים המוזכרים בתנך, במשנה ובתלמוד שזהותם נתונה לוויכוח בין החוקרים עד ימינו. כדוגמה לכך יכול לשמש הסעיף המוקדש לשושן הצחור, ובעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של עוזי פז במגזין כלנית (לינק למעלה). כבר בעמוד השער של האנציקלופדיה, מלווה את הציטוט משיר השירים “כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים” בציור של צמחי איריס ושושן צחור. את השושן הוא מכנה “שושנת המלך”, מתאר פרט שמצא בפקיעין (מקום בו לראשונה נמצא שושן צחור על ידי נח נפתולסקי וזוהה והוגדר כשושן צחור על ידי אוטו וארבורג) ומצרף אגדה על ימי החשמונאים ומטבעות מתקופתם. (מקובל לראות בציור ע”ג המטבע רימונים ולא כדעתו של ברוך פרחי שושן).

ozar-6-s

ozar-8-s

באגדה מוזכרים שני צמחים שצ’יז’יק העניק להם שם עברי: מחמדה – זהו החבלבל הרפואי, נרד רפואי – זוהי הוולריאנה הרפואית. מרבית השמות שהציע לא התקבלו.

ozar-7-s

על הציור חתומה נעמי צ’יז’יק איילון, בתו, אשר החלה לצייר את הצמחים בכישרון רב בשלבי העבודה המאוחרים. (נעמי הפיקה מחדש את הספר אגדות צמחיאל לאחר שיצרה עבודות ריקמה על פי האגדות, כפי שניתן לראות כאן). ציירים אחרים שתרמו מכישרונם למפעל האנציקלופדי היו אהרון הלוי, ששירת עם ברוך בדמשק וכבר אז רקמו יחדיו את חלום אוצר הצמחים (מידע נוסף על אהרון הלוי באתר מכון וולקני), עליזה ברגמן-רובינגר וכמה בוגרי בצלאל נוספים.

צ’יז’יק הוציא לאור בעצמו את ספריו ואת כל חוברות “אוצר הצמחים” וכך גם שרה אשתו שהשלימה את הוצאת האנציקלופדיה הגדולה שנה לאחר מותו, ללא כל תמיכה כספית מגורם ממסדי. זאת על אף שקיבל את פרס ביאליק ופרס ההסתדרות על שם יוסף אהרונוביץ כהכרה במפעלו התרבותי-חינוכי; ועל אך שבחים רבים שחלקו לו אנשי המקצוע המובילים. אני מניח שתקופת איכרותו הרחיקה אותו מן הממסד הסוציאליסטי ומן ההגמוניה השולטת וגם העובדה שלא היה שייך לחוגי האקדמיה. הוא פנה במכתבים רבים לגופים ואישים שונים בבקשות תמיכה, אך פניו הושבו ריקם. לדוגמה: מכתבו לדוד בן גוריון לאחר צאת החוברות ראשונות בשנת 1938 (למכתב צורפה אחת החוברות):

chizik-to-ben-gurion-2-s

“לכבוד החבר בן-גוריון

ידוע לך בטח מספר השנים שחי אני בארץ. מן השנה הראשנה לבואי ארצה עד עתה עוסק אני בחקירת הצומח. לפרסם את ידיעותי החילותי עם הופעת “השדה”, שהייתי גם בין עורכיו בשנים הראשונות להופעתו.

במשך שנים רצופות הדפסתי את המונוגרפיות שלי, בצירוף כל מיני צילומים וציורים אוריגינלים. גם הציורים, הצלומים והקלישאות כלם נעשו על חשבוני הפרטי. רק בזמן האחרון משלם “השדה” עבור הקלישאות, הצילומים  והציורים נעשים גם כיום על חשבוני.

רב הוא החומר הספרותי המצפה והמפוזר פה ושם והנה יש לי הרצון הכביר לכנס את כל אותו החומר המודפס ולהוסיף עליו כל מה שלא נדפס עדין, בצורת אנציקלופדיה לצמחים. זהו מפעל עז מצדי, אולם מרגיש אני שיש בכחי לעשות את הדבר הזה.

צרה אחת בצד – האפשרויות הכספיות. החלטתי א”כ להוציא לאור את אוצר הצמחים שלי חוברות, חוברות, מה שיקל על ההוצאה וגם על בני הישוב לרכוש להם את הספר בפרוטות, פרוטות.

רציתי להתראות אתך עוד לפני הופעת החוברת ולא עלה בידי והנה עתה, לאחר שיכול אני להראות דוגמה חיה וקימת, הנני פונה אליך כאל אדם המבין את ערכו של מפעל זה ואשר יש בידו גם לעזור. הנני מבקש שתשתדל לסדר תמיכה כספית מאיזה מוסד שהוא, יהיה זה מוסד ביאליק או מוסד אחר אשר ירצה לתת את הסיוע לאדם העמל ועובד זה למעלה משלושים שנה בחקירת הצומח בארץ.

רוצה אני לקוות שתעמוד לי איזו שהיא זכות, שתקרא את במכתב בעיון ותמלא את בקשתי.

בברכת חברים

ברוך צ’יז’יק”

ברוך ורעייתו שרה התגוררו בהרצליה וביתם עם הגן הבוטני המקיף אותו משמש כיום כמוזיאון “בית ראשונים”.

אחותו של ברוך, שרה צ’יז’יק, נהרגה בתל-חי בשנת 1920, לצדו של יוסף טרומפלדור והונצחה באנדרטת “האריה השואג” ובשמה של העיר “קריית שמונה”.

אחיו של ברוך, אפרים צ’יז’יק, היה חבר בארגון ההגנה ונשלח לעזור בהגנה על חוות חולדה, אשר הותקפה על ידי מאות ערבים בשנת 1929 (מאורעות תרפ”ט) ושם מצא את מותו.

הערות העורך

הסופר ס. יזהר  כתב בשנת 1946 את הסיפור “החורשה בגבעה” המנציח את מאורעות אותו לילה בחולדה, בו הותקפו קומץ בני המשק על ידי המון רב, שלווה בנשים שבאו לאסוף את השלל. החורשה – על שום מה שנקרא היום “יער חולדה” והיה היער הראשון שנטע בארץ ישראל ע”י הקק”ל בשם “יער הרצל” בשנת 1907, שלוש שנים לאחר מותו של הרצל (היער השני נטע בבן-שמן). הנטיעה, שהיתה של 95,000 עצי זית, נכשלה כליל, ומאוחר יותר הוחלפו הזיתים בעצי סרק כגון אקליפטוס ואורן. בתוך החורשה הוקם “בית הרצל” בית אבן יפהפה בתכנונו של יוסף ברסקי (שוחזר ושופץ במלאת 50 למדינת ישראל). בתמונה – בית הרצל כיום:

herzl-house_1369-s

לאחר שהגורן, הרפת והלול נשרפו בידי הפורעים, מצאו בני המשק מקלט בבית הרצל, אך אפרים צ’יז’יק נורה ונהרג בהיותו בחוץ, חשוף לכדורי התוקפים. הבריטים פזרו את התוקפים אך לא נתנו רשות לפנות את גופתו של אפרים, אשר נקבר במקום על ידי אחותו רק לאחר שבוע. הפסלת בתיה לישנסקי הקימה במקום את “אנדרטת העבודה וההגנה” בה נראות דמויותיהם של אפרים ושרה צ’יז’יק (שנהרגה בתל-חי) ובנימין מונטר איש חולדה, שנהרג אף הוא בתל-חי. האנדרטה נחנכה בשנת 1937.

andarta_1357-s

סיפורו של יזהר “החורשה בגבעה” יצא לאור לראשונה בשנת 1947 (ספרית פועלים) כקובץ בו נכללו גם סיפורו הראשון משנת 1938: “אפרים חוזר לאספסת” ושני סיפורים נפלאים: “מסע אל גדות הערב”, “לילה בלי יריות”.

hursha-1-s

העמוד בספר בו מתואר מותו של אפרים, המכונה “אברשקה” בספר:

hursha-4-s

מהדורה נוספת של הסיפור יצאה לאור בשנת 1979 (הקיבוץ המאוחד).

hursha-6-s

בספר המוקדם חתומה על הציורים נעמי וולמן, שם נעוריה בטרם הפכה לנעמי סמילנסקי, רעייתו של יזהר. הנה אחד מציוריה בו מתוארים הרגעים לאחר מותו של אפרים:

hursha-3-s

יזהר הוסיף הקדמה קצרה לספר, בה, באופן נפתל, אפשר לחוש את הקונפליקט שחש, בין הכתיבה הריאליסטית והביוגרפית שאפיינה אותו בכל יצירתו, יצירה הצמודה לזמן ומקום ומבוססת על דברים שראה וחווה, לבין התיאוריה בה דגל, ולפיה לסיפור יש חיים עצמאיים, ומרגע שנכתב כבר אינו מייצג את המציאות, אפילו אם נכתב אודותיה.

hursha-7-s

מכתבו של ברוך צ’יז’יק לבן-גוריון מצוי בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (תודה לענת). העותק של האנציקלופדיה “אוצר הצמחים” הושאל לי לצורך הכנת הרשומה על ידי עתי יפה מקיבוץ נתיב הל”ה. עתי מספר שהספר ניתן לו על ידי אראלה הורביץ, המאיירת המיתולוגית, אשת הפלמ”ח, ממייסדי נתיב הל”ה.

ובאו על התודה והברכה.

56. מוזיאון הטבע הראשון בארץ ישראל (1919)

בתאריך כ”ט סיון התרע”ט (1919) הופיע בכתב-העת קוּנטרֵס – בטאונה של התאחדות ציונית סוציאלית של פועלי א”י “אחדות העבודה”, דיווח שכותרתו:

“תערוכת חֹמר לבית-אֹסף חקלאי בארץ-ישראל”.

היה זה מוזיאון הטבע הראשון בארץ-ישראל. קדמו לו תערוכות ותצוגות זמניות (ביניהן של אפרים וחנה רובינוביץ-הראובני בביתם בשנת 1918), אך זה היה מוזיאון של ממש, אשר נועד להתקיים במשך זמן ממושך ולהוות משכן לאוספים בתחומים מגוונים. על הצד הבוטני היה אחראי האגרונום ברוך צ’יזיק (המוכר בזכות האנציקלופדיה “אוצר הצמחים”, “צמחיאל” ופרסומים רבים אחרים). על תצוגת בעלי-החיים היה אחראי הזואולוג ישראל אהרוני ואת המוצגים מתחום המינרלוגיה והפאליאונטולוגיה סיפק ד”ר נתן שלם (שמספרו “עמק החולה” ציטטתי ברשומה מס’ 53). הציורים יצאו תתת ידיו האמונות של הצייר אהרן הלוי. היו אלו מחלוצי מדעי-הטבע בארץ ישראל, בטרם הוקם פה ממסד אקדמאי (האוניברסיטה העברית נוסדה רק ב-1925). על כולם ניצח האגרונום עקיבא אטינגר, איש רב-פעלים, אודותיו ארחיב בהמשך.  דיווח זה מאפשר להתוודע אל הצמחים החשובים ביותר, אשר היו ראויים לתצוגה לציבור הרחב ביישוב הארץ ישראלי המתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולנסות לזהותם על פי שמם העברי שהיה מקובל אז. היו אלו ימים של ראשית הייעור בארץ ישראל והגדלת מגוון מיני העצים והצמחים בשטחי המטעים והשדות החקלאיים. כפי שניכר מן הכתבה, הרמה המדעית היתה מעט חובבנית, אך נוגעת ללב ומלאת כוונות טובות. אל המוצגים הבוטניים צורפו שימורי פירות וירקות, וגם “גבינה טובה” שהדגימו את מיטב הישגי החקלאות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מי היה עקיבא אטינגר?

כאמור, מוזיאון הטבע, או כפי שנקרא בכתבה “בית-אוסף” היה יוזמתו של האגרונום עקיבא אטינגר. עקיבא אטינגר (1872 – 1945) היה נוכח בצמתים החשובים ביותר של מפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לצידם של אישים כחיים ויצמן, נחום סוקולוב, ארתור רופין, יוסף ויץ ויהושע חנקין, אך לא נכנס, משום מה, לפנתיאון הלאומי (אפילו בויקיפדיה המידע אודותיו דל ושגוי). הוא היה שותף בניסוח הצהרת בלפור!, היה שותף בוועד שהחליט לייסד את הגדוד העברי עם טרומפלדור וז’בוטינסקי, פעל להכשרת יהודים לעבודה חקלאית באירופה ובדרום אמריקה. בין תפקידיו – ראש המחלקה החקלאית ב”משרד הארץ ישראלי”, מנהל המחלקה להתיישבות חקלאית של ההסתדרות הציונית ומנהל מחלקת הקרקעות של קק”ל. אני רואה בו את אחד האנשים המרכזיים אשר החדירו עקרונות מדעיים לתכנון וניהול התשתית להתיישבות חקלאית ולייעור בארץ ישראל. למשל – ההבנה שאת הביצות אפשר לייבש רק בעזרת תיעול וניקוז ולא על-ידי נטיעה מסיבית של עצי אקליפטוס. כאשר החלה הקק”ל בפעולות הייעור הם נטעו חורשות של עשרות אלפי עצי זית (בן-שמן 1908) ואטינגר היה זה שדחף להשתמש בעצי סרק ולייער שטחים הרריים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, למשל בהר כרמל. אטינגר הקים יישובים רבים, בעיקר בעמק יזרעאל, הכניס לארץ גידולים חדשים, בין היתר בננות, אספסת, עצי פרי נשירים וענבי מאכל. בשנת 1936 החל לערוך ולהוציא לאור את ירחון “השדה”, שבו גם אני זכיתי לפרסם מאמרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המקור: ספרו של אטינגר “עם חקלאים עברים” (1945). התמונה במסגרת שחורה משום שהמחבר נפטר בעת הגהת הספר ולא זכה לראותו בדפוס.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו “עם חקלאים עברים בארצנו” (אטינגר, 1945, 122 – 125) מספר אטינגר על הקמת המוזיאון:

“הצגתי למוזיאון את המטרה לאסוף דוגמאות מן העושר הטבעי של ארצנו, מן החי, הצומח והדומם, ומכל מה שהיהודים יצרו או חידשו בשדה החקלאות בארץ לכל ענפיה, בתוספת ביאורים מובנים לכל, לכל שדרות הציבור, לתלמידי בתי-הספר ולחובבי טבע – כדי לנטוע בלבם חיבה לארץ ולחקלאות. […] נוסף לתפקיד העיקרי – ההסתכלותי-הלימודי – הוטל על המוזיאון התפקיד התעמולתי של הכשרת הלבבות לטבע הארץ.”

כאשר יצא עקיבא אטינגר לדרום אמריקה בשליחות קרן היסוד, בשנת 1928, חוסל המוזיאון, ובהעדרו נארזו האוספים המרובים ונמסרו למחלקות שונות של האוניברסיטה העברית בירושלים.

הערות העורך

תוכן רשומה זו הופיע לאחרונה, בגירסה מעט שונה, כמאמר במגזין האינטרנטי כלנית – כתב עת לצמחי ישראל. 

על שמו של עקיבא אטינגר קרוי המושב ניר עקיבא והאבוקדו מזן אטינגר.

אפשר לראות בכתבה את דלותה של השפה העברית, של אותם ימים, במונחים מדעיים. מבחנה נקראת “קנה-זכוכית”, חיטוי הוא “דיזינפקציה” וכותנה היא “צמר-גפן”. אך הסגנון המליצי שובה-לב. לכל המעוניינים בכך, להלן פירוט הצמחים אשר מוזכרים בדיווח והוצגו בבית-האוסף, עם שמם העדכני: (כל שאר הצמחים המוזכרים בדיווח נותרו עד היום באותו שם). בולטת גם העובדה שלשם הבהרה מוזכר בדיווח שמם הרוסי של הצמחים ולא השם המדעי.

הכשותה: כשות השדות, בתלמוד – כשותא (צמח טפיל),

בטנים: כנראה אלת הבטנה,פיסטוק. את עצי הפיסטוק הביא לארץ מפרס ברוך צ’יזיק.

אגס-היער: אגס סורי,

קנבוס: קנביס,

צמר גפן: כותנה,

קורטום (חריע): קורטם הצבעים,

חלבנה ולבונה: אלו הם שנים מ-11 הצמחים שנכללו בתערובת הקטורת, אשר הוקטרה במשכן ובבית המקדש, יחד עם מור, צרי, צפורן, קנמון ועוד. מקובל לחשוב שחלבנה הוא מין של כלך ואילו הלבונה היא שרף המופק מקליפת עץ שיובא מאפריקה ב”דרך הבשמים”. מסקרן לדעת אלו צמחים אכן הוצגו בשמות אלו במוזיאון.

אבֶה: צמח מים, כנראה מין של גומא. מקור השם באכדית: אֵבֶה – צמח נחלים וביצות, וגם בשיר השירים מופיע הצירוף “איבי נחל”.

עָרָב: הכוונה לעץ צפצפת הפרת, אשר צורת עליו גרמה לבלבול במקורות היהודיים עם צמח הערבה. אלו עצי הערבים הנזכרים במזמור קל”ז בתהלים “על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו”. לכן מזכיר המחבר את נחל פרת.

אורן ארם-צובא: זהו כמובן אורן ירושלים. שמו המדעי של המין Pinus halepensis הוא על שם העיר ח’אלב שבסוריה, היא ארם-צובא.

עוזרד: בתחילה נקרא העץ עוזרד, אך בהשפעת השם הערבי – זערוּר (שפירושו זעיר), שונה שמו לעוזרר. מקור השם זעיר הוא שמו העממי “תפוח זעיר”, להבדילו מן התפוח הרגיל.

קשוא הספוג: זהו הצמח הטרופי ממשפחת הדלועיים Luffa – המכונה בטעות ליפה, שפריו המיובש שימש כספוג רחצה.

קולקס או קורקס: זהו הצמח קולקס נאכל (קורקס הקדמונים) Colocasia esculenta ממשפחת הלופיים, אשר פקעותיה נאכלות ומשמשות גם לנוי.

לא זוהו הצמחים הנקראים בדיווח לעיל: זון לבן ושחור, שוּכָה, מֵז.