בחודש מארס 1957, בדיוק לפני שישים שנה, יצאו כוחות צ.ה.ל ממרחבי סיני ורצועת עזה, ארבעה חודשים לאחר פרוץ מלחמת סיני בת שבעת הימים – מבצע קדש (29.10.56 – 5.11.57). היתה זו יציאת סיני השנייה בתולדות עם ישראל, הראשונה ארכה ארבעים שנה. זוהי הזדמנות טובה להסיר את האבק מעל כמה ספרים שכוחי-קורא שעל המדף.

1. הספר “בעקבות לוחמי סיני” (פרסומי קצין חינוך ראשי, ההוצאה לאור של משרד הבטחון, 1966) הופיע לציון עשור למבצע קדש. את הרישומים צייר שמואל כץ  ואת הרשימות כתב הסופר משה שמיר. אחרית דבר כתב מרדכי בר-און, אשר היה ראש לשכתו של הרמטכ”ל משה דיין בעת המלחמה וקצין חינוך ראשי בעת הוצאת ספר זה לאור.

2. הספר “ספר מלחמת סיני” בעריכת בנימין גפנר, (הוצאת לדורי, 1957), בו מרוכזות עדויות החיילים שהשתתפו במערכה וכן מסמכים רשמיים של צ.ה.ל.

בספר גם צילומים, חלקם בצבע (באיכות ירודה):  את שני הצילומים הראשונים צילם רובינגר והכותרת המקורית אמרה: ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ”ל משה דיין הראשונים לצאת לעזרת ישוביי הספר, בן גוריון עוזר בהקמת גדר בישוב הספר, מרס 1956 

3. הספר “על פני סיני” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1957). העותק שנמצא ברשותי הוא בעל משמעות מיוחדת, משום שמתנוססת עליו הקדשה מאת המחברים לאברהם יפה מפקד חטיבה 9. 

מן התאריך עולה שהספר הופק בזריזות מדהימה ויצא לאור כשבועיים לאחר תום הקרבות. את הטקסט כתב עזריה אלון והצילומים מאת עזריה אלון ומיכה ברעם. ונחזור למושא ההקדשה. אברהם יפה היה במלחמת סיני מפקד חטיבה 9, חטיבת מילואים ממוכנת אשר עליה הוטל לשעוט לכיוון מפרץ אילת, לכבוש את ראס נצראני ושארם-א-שייח וכך לאפשר שייט חופשי במפרץ. החטיבה הצליחה להגיע לשארם תוך שלושה ימים, תוך התגברות על תנאי שטח קשים ובעזרת הצנחנים שהוצנחו בא-טור וחברו אליהם, כבשו את שארם-א-שייח. אברהם יפה היה מנהל רשות שמורות הטבע וחבר כנסת, ממייסדי תנועת “ארץ ישראל השלמה”.

צילום מיכה ברעם

מן הקריאה בספרים שיצאו לאור מיד לאחר המבצע או לציון עשור לקיומו עולה הרושם שמלחמת סיני היתה כעין חזרה כללית למלחמה שבאה בעקבותיה, כעבור 11 שנים. הרגשת הלוחמים וכל העם היושב בציון שהנה חזרנו אל מחוזות מוכרים, אל צור מחצבתנו, אל מולדתנו, מקום בו גובשנו לעם: “…לתחושת ההתלהבות אשר אפפה את צה”ל כולו ואת העם כולו בדרוך רגלינו במדבר העתיק, ערש תורת ישראל ותולדותיו”; הזלזול וההתנשאות על חיילי האויב, שהשילו נעליהם ונסו בהמוניהם; הניצחון במלחמת בזק למרות נחיתות במספר החיילים, בנשק ובציוד. הפייפר ניצח את המיג, השרמנים את ה-טי 34. וכמובן, עוד רמז לבאות – מלחמות הגנרלים. היו גם ניצנים של אלבומי ניצחון, מאופקים ובשחור-לבן, בהם שרנו את תהילת עצמנו. הכותבים משתאים לנוכח נופי המדבר הבתוליים המתגלים לעיניהם. טאבה היא עדיין חורשת דקלים קטנה וכמה חושות. העיירות ברצועת עזה עלובות ומחנות הפליטים עלובים עוד יותר.

איור – שמואל כץ

איור – שמואל כץ

צילום וכיתוב – עזריה אלון

מסילת הרכבת דמשק-קנטרה – צילום מיכה ברעם

הנעליים שהחיילים המצרים השילו והותירו אחריהם במנוסתם הפכו לסמלה של מלחמת סיני בעיני רבים, אות קלון לצבא המצרי, אשר חדל רק לאחר מלחמת יום כיפור. כך כותב משה שמיר תחת הכותרת תמציתה של תבוסה: “למראה אלפי הנעליים הבודדות, ואף המושלכות צמדים, אשר סימנו את נתיב מנוסתם של חיילי נאצר, חיילים אשר לרשותם עמדו טאנקים, מכוניות משוריינות, ג’יפים, ובעודם קופצים מעליהם ונוטשים אותם נטשו גם את אחרון סימני התרבות שעל גופם – את הנעל הלוחצת והמציקה; למראה חול הגבעות היפה, לטוש הרוחות, אשר צמדי עקבות לאלפים מנמרים אותו כאילו עשתה בו מכונת תפירה ענקית את מעשיה; למראה שיירות השבויים הארוכות; למראה אלה ועוד רבים ונוראים מאלה, נולדה בין אנשינו אמירה, ששמענוה במקומות  אחדים, וכמעט תמיד באותו נוסח:  בפעם הבאה יצטרך נאצר להזמין מחוץ לארץ לא רק את הציוד אלא גם את החיילים”.

ותיאור דומה מאת בנימין נ. ב”ספר מלחמת סיני” : “אנו נוסעים על כביש טוב, שנסלל כאן לאחרונה. לצידיו נראים חפצים רבים שנעזבו על ידי האויב, אך בעיקר נעליים. במלחמת השחרור, רבות שמעתי על הנעליים שחיילים ערביים בורחים הותירו מאחורי גבם, אך כאשר ראיתי עשרות, עשרות זוגות נעליים פזורים בדרך – נדהמתי. אמת ונכון הסיפור. החייל המצרי שמכריחים אותו בצבא להסתגל למנהגי העולם המתוקן, בו נועלים נעליים, חוזר אל עצמו בשעת החירום הראשונה – וחולצן. לא הוא שיתיר לכיבושי הציוויליזציה להכביד על בריחתו. רק מעטים יצליחו לברוח. אחר הנעליים מתגלות קבוצות של מצרים הרוגים, שטרם הספיקו לקבור אותם. כאן פעלו הצנחנים שהתקדמו לשארם-א-שייך מכיוון א-טור דרומה. אך לא רק המתים הם שזעזעו את הלב. הנה הבורחים שהצליחו להישאר בחיים, לוחמי עבדול נאצר, שהצליחו להמלט משארם-א-שייך, נדדו על פני הישימון הלוהט של אלקעה לאורך 80 או 100 ק”מ ויותר, ועתה חוזרים רעבים וצמאים לכביש. רק ימים מעטים חלפו מיום הקרב, וכבר איבדו את צלם האדם. אין אלה חיילים, אין אלה מצרים – בני אדם המה, צמאים, רעבים, מסכנים. ניצבים הם בצידי הכביש ועוצרים כל מכונית ישראלית, מתחננים שתביאם לשבי.”.

במחנה שבויים, איור – שמואל כץ

מטוסי הפייפר הקלים ליוו את החיילים לכל פינות חצי האי, הביאו הספקה, פינו פצועים וחללים והרימו את המורל. פייפר אחד נפגע בעודו על הקרקע ממטוסי מיג-15 מצרים.

צילום – מיכה ברעם

איור – שמואל כץ

אסף שמחוני – אלוף פיקוד דרום שנספה לאחר תום הקרבות:

אסף שמחוני היה מלוחמי הפלמ”ח וההגנה, השתתף בקרבות רבים במלחמת השחרור בחטיבת יפתח ומונה למפקדה עם הקמת צ.ה.ל. שימש כמ”מ מפקד פיקוד הצפון ושלושה חודשים לפני מבצע קדש מונה למפקד פיקוד הדרום.

הנה פקודת היום שפרסם אסף שמחוני ביום הראשון של מבצע קדש – מלחמת סיני:

אסף שמחוני הורה לחטיבה 7, חטיבת השריון בפיקודו של אורי בן ארי, לפרוץ למרכז סיני, יום אחד לאחר הצניחה במיתלה. פרשנים צבאיים מסכימים שמהלך זה, להפתעת הצבא המצרי, תרם לניצחון המהיר וחסך לצ.ה.ל אבידות, אולם הרמטכ”ל משה דיין טען ששמחוני הפר פקודה ופעל באופן פרטיזני. שמחוני טען שקיבל אישור מן המטכ”ל לפעולה זו ואילו דיין שינה את גרסתו כמה פעמים ויש הטוענים שרצה למנוע את התקדמותו של הקצין המבריק והמוערך שסיכן את מעמדו ואת סיכוייו להתקדם למשרת שר הביטחון ולהנהגת המדינה. בתום מסדר הניצחון  אשר נערך בשארם-א-שייך בהשתתפות משה דיין, מפקד חטיבה 9 אברהם יפה ואלוף הפיקוד אסף שמחוני, אשר לא הוזמן לטקס על ידי דיין ובא ללא הזמנה (שמו של המפרץ שונה למפרץ שלמה), נטל שמחוני תיק מסמכים סודיים אשר היו אמורים להוכיח את גרסתו אל מול דיין ויצא בטיסת לילה ובמזג אוויר סוער, במטוס פייפר, צפונה, על מנת להיפגש עם בן גוריון. הוא צירף לטיסה את סא”ל אשר דרומי, קצין הקישור למטכ”ל, אשר היה אמור בעדותו לטהר את שמו של שמחוני. הטייס היה בנימין גורדון. הרוחות העזות הסיטו את המטוס הקל לשטח ירדן, שם הוא התרסק. כעבור כמה ימים החזירו הירדנים את הגופות לישראל, אך תיק המסמכים לא הוחזר לעולם, למרות השתדלותם של אישים שונים, ביניהם אריק שרון, במהלך השנים. טיסת לילה בפייפר היתה אסורה בפקודה וכנראה שאסף שמחוני עצמו הטיס את המטוס, מבלי שהיה בעל רישיון טייס מלא.

פקודת היום שפרסם הרמטכ”ל משה דיין עם היוודע מותו של אסף שמחוני:

במבצע קדש נפלו 150 חיילי צ.ה.ל. (בפרסום אחד של צ.ה.ל מצאתי את המספר 170). שלושה בתי עלמין זמניים הוקמו ליד ניצנה, קיבוץ בארי ואילת. 

בית עלמין זמני ליד ניצנה, צילום מיכה ברעם

מספר האבידות של המצרים הוערך במספר בן ארבע ספרות. מספרם של השבויים המצרים למעלה מ-5000.

מכתב של אב שכול לבן גוריון ותשובתו של בן גוריון. דוד בן גוריון נהג לענות באופן אישי על מכתבי אזרחים שהגיעו אליו, כמה ממכתביו להורים שכולים כונסו בספרון שנקרא מלב אל לב שאותו אציג לקראת יום העצמאות.

ולסיום – מכתב “איגרת נאמנות” שהתקבל מאת נזירי סנטה קטרינה:

הערות העורך

והפעם, באופן אישי, פרץ של נוסטלגיה בעקבות הרשומה. שהיתי רבות בסיני וברצועת עזה, כאזרח, כחייל סדיר וכאיש מילואים, והזיכרונות רבים. גם טובים וגם רעים. הטובים בזכות הטבע, הרעים לחובת בני האדם. בני דורי עדיין זוכרים את גן העדן שלחופי סיני והעושר התת-ימי. נואייבה, דהאב, מפרץ נעמה, שארם, ראס-מוחמד, קניון מבוכים, ההר הגבוה וסנטה קטרינה לשם הובילה דרך זיוה לפני היותה כביש סלול. המדינה לא התערבה במתרחש לחופי סיני והאזור הפך למפלט בסגנון היפי – אקס-טריטוריה של חופש, אהבה, עירום וטבע, ללא מלונות, ללא משטרה וצבא. כחייל סדיר הכרתי גם את הצד המחוספס של המדבר. טירונות ברפיח. גדוד-77 שנטה את אוהליו במרחק 77 ק”מ מן התעלה. סופות חול ואבק, מיכל הפח עם מי הכלור החמים לשתייה במרכז המחנה. מלחמת יום הכיפורים. עוד הספקתי לעבוד כאגרונום ביישובי חבל ימית, המושבים, והקיבוצים חולית וסופה. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים זכיתי לשרת כחייל מילואים ביחידת הקישור למצרים ולכח הרב לאומי, כאשר ישראל שלטה רק ברצועה צרה לאורך החוף, עד הפינוי הסופי ב-1982. התגוררתי חודש במחיצתם של קציני מודיעין מצריים מוזהבי דרגות, דוברי עברית צחה, ומשרתיהם האישיים. חזיתי כיצד הם יורים בבעלי חיים, מפוצצים רימונים ומטעני נפץ בים כדי לדוג והופכים צדפות ענק למאפרות. מיד אחרי הפינוי השתתפתי במסע רגלי לאזור ההר הגבוה לבקר את הבדואים שחזרו לעבד את הבוסתנים שזנחו. המצרים הפסיקו את משלוחי המזון שישראל סיפקה בחינם לבדווים על מנת להקטין את מספרם, בהתאם לעקרונות עקומת מלתוס והבדווים חזרו למלאכת ההברחות המסורתית. זוהי הפעם האחרונה בה ירדתי לסיני (שירות ברצועת עזה בימי האינתיפאדה אינו נחשב) ואני זוכר את הבדואי שהכין לי קפה בקופסת שימורים חלודה במרומי ג’אבל מוסא, הביט סביבו ולעבר השמש השוקעת ואמר: “כּוּל דוּניָה תחתי” – כל העולם מתחתיי.

ספרים הנושאים עליהם הקדשות מאת מחבריהם הם משאת נפשם של אוהבי הספרים. ככל שהמחבר – סופר או משורר – ידוע ו”נחשב” יותר, עולה ערכו של הספר בעיני אספנים וכמובן גם בעיני סוחרי הספרים. אולם גם הקדשות מאת ולאל אנשים בלתי מוכרים, עשויות להיות נוגעות אל הלב, ולספק רמזים וסימני-דרך אל דמויות מעניינות ופרשיות חיים מרתקות. כך נוצר נרטיב מקביל, רובד נוסף של הספר – כחפץ, כסוכן-תרבות וכמתווך בין אישי. הקשר האטימולוגי בין “הקדשה” וקדוּשה” אומר דרשני. יתכן ומקור המושג הוא מסירת או הקרבת משהו לאל או לבית-מקדשו, ובכך הפיכתו לקדוש, ומכאן התגלגל כניב שאוּל גם למסירת יצירות אמנות.   הקדשת הספר הופכת אותו ליחיד ומיוחד. אין בנמצא עוד ספר כזה בעולם והוא מתבדל מתוך קהל הספרים האחידים, אחיו למהדורה. מנוסח ההקדשה וסגנונה ומזהוּת הדמויות המעורבות – המקדיש והנמען – אפשר לחלץ כמה תובנות: האם המחבר רוצה לכבד את הנמען, או שמא ברצונו להתבשם בכבודו של מקבל הספר, או לקדם את ספרו באמצעותו? האם חותם הסופר בשמו המלא ומסלסל בחתימתו, או כותב בצניעות “המחבר”? אך כאן אנו צריכים להיות זהירים: במרחב התרבות היהודי התואר “בעל מחבר” הוא תואר מכובד, המקנה ייחוס רם לאדם ולכל צאצאיו אחריו. למראה ספר משומש הנושא הקדשה, המסגירה את זהות בעליו, עולה בי תמיד תהייה על הדרך אותה עשה הספר ממדף הספרים אל חנות הספרים המשומשים, או אל שוק הפשפשים.                                                                                                                        הנה כמה דוגמאות מן האוסף שלי. הכנסו ללינקים וקראו על האנשים שהחזיקו את הספרים בידיהם לפני עשרות שנים.

א. ד”ר יוסף אפשטיין

הספר: אידפוס המלך מאת סופוקלס, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי (1929). טשרניחובסקי גם כתב מבוא מעניין ועל הספר מצויין “זכות ההצגה ל’הבימה'”.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי העמוד הראשון של הספר נמצאת מדבקת EX LIBRIS :

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהו ד”ר יוסף אפשטיין מבאר שבע, אשר בחר את סמל החוכמה לייצג אותו על גבי ספריו? התייעצות עם הרב גוגל הביאה אותי לאתר שכותרתו: “מדען מהכור האטומי בדימונה ואשתו הירושלמית מאמצים בתחילת שנות השישים את תינוקם של רקדנית אמריקנית צעירה ומרגל מזרח גרמני רב מעללים… ” הבן המאומץ הוא רוני אפשטיין, אשר חיפש וגילה את אמו הביולוגית בעזרת האינטרנט ופרסם ברשת את סיפור משפחתו, הוריו המאמצים (ד”ר יוסף אפשטיין ורעייתו) ואמו הביולוגית. את הסיפור המרתק אפשר לקרוא כאן.

ב. יוסף אוּפין

הספר: אהבה במדבר, ספר שירים של המשורר רפאל אליעז (1946). זהו ספר שיריו השני של מי שהתפרסם בשיריו, “הרועה הקטנה”, “זמר אהבה לים”, אך היה ידוע ומצליח יותר כדרמטורג וכמתרגם של מחזות ושירה משפות שונות, בייחוד שיקספיר ולורקה. (לפרסום נוסף זכה לצערו כאשר המאהבת שלו רצחה את אשתו בשנת 1960).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המשורר הקדיש את ספר השירים ליוסף אופין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי הכריכה הפנימית מצוייה מדבקת EX LIBRIS של יוסף ושרה אופין:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהו יוסף אופין?    ממייסדי השומר הצעיר בליטא, מקבוצת נצ”ח – בוני נהריים, חבר קיבוץ אפיקים, מחניכי קורס הטייס האזרחי הראשון בארץ. כל זאת אפשר למצוא בדף ההנצחה המוקדש לו באתר קיבוץ אפיקים. פרטים מעניינים יותר והקשר בינו לבין לאה גולדברג והצלמת אנה ריבקין-בריק (שיזמה וצילמה את סדרת הספרים “ילדי העולם”) מופיעים בכתבה מעיתון הארץ (2010) שהתפרסמה לאחר שנמצאו בקופסת נעליים בעליית גג 42 מכתבים גנוזים שכתבה גולדברג ליוסף אופין. דמויות נוספות המוזכרות בכתבה מככבות בספרו של אסף ענברי “הביתה” על קיבוץ אפיקים. זוהי דוגמה כיצד שם המופיע על ספר מוביל מסיפור לסיפור ומדמות לדמות.                                                         בסינימטק ת”א מוקרן בימים אלה סרטה של דבורית שרגל “איפה אלה-קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?” המתאר את ניסיונה של לאה גולדברג לשלב את ילדיו של יוסף אופין בסדרת הספרים “ילדי העולם”

ג. רבקה בוגוסלוביץ

הספר: “הקטיף והאריזה בפרי-הדר” מאת האגרונום יעקב ליברמן (1946). ספר מקצועי המסביר את עקרונות הקטיף והאריזה של פירות ההדר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אחד מעמודי הספר לדוגמה:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

על גבי העמוד הפנימי הראשון כתובה הקדשה: “להחברה רבקה בוגוסלוביץ ממרכז עובדי האריזה יאנואר 1946”.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מיהי רבקה בוגוסלוביץ?   תחילה מצאתי את דף ההנצחה של בעלה, משה בוגוסלביץ, באתר הראשונים של פתח תקוה, ואכן מוזכרת שם רעייתו רבקה. בדף ההנצחה של בתם, דליה לקח מקיבוץ כרמיה, אשר נפטרה ממחלה בטרם עת, מצויים פרטים נוספים על הוריה, משה ורבקה, בין השאר נכתב: “בחצר ביתם הקטן בקצה המושבה גידלו ירקות, עופות ועצי פרי. עבדו לפרנסתם והקדישו מזמנם הפנוי לפעילות ציבורית: משה – בנגרות בנין , ולימים מונה מטעם מפלגתו מפ”ם לפעיל האיגוד המקצועי ולחבר מזכירות מועצת פועלי פ”ת; ורבקה – בקטיף פרי הדר ולימים באגודת ‘האורז’.” כך נשלם איסוף המידע על החברה רבקה בוגוסלביץ, קוטפת ואורזת פרי הדר.

ד. שלום לוין

הספר: “דור דור וסופריו” הכולל סיפורים מאת מנדלי מוכר ספרים, חלק מסדרת ספרים על יצירתם של סופרים שונים, בעריכת ח.נ. ביאליק וי. ח. רבניצקי בהוצאת דביר (1938):

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הספר הגיע לידיו של שלום לוין בשנת 1939. על צידה הפנימי של הכריכה הוא כתב בצד ימין את שמו ובצד שמאל ציין בדרך מיוחדת את התאריך: “יום כ”ח אייר תרצ”ט ערב פרסום ספר הבגידה בעם ישראל”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

התאריך זכור וידוע – יום פרסומו של הספר הלבן השלישי, אשר כונה בפי בן-גוריון “ספר המעל” כלומר ספר הבגידה, בגידה בישוב היהודי. הספר, אשר מיוחס לשר המושבות מלקולם מקדונלד, כונה גם “הספר השחור” בשל שינוי המדיניות הבריטית וההחלטות אשר פורסמו בו להקמת מדינה דו-לאומית בה ישמר רוב לערבים ובעקבות כך תוגבל עליית היהודים לארץ ישראל. הספר עורר גל של מהומות והפגנות ביישוב היהודי.

מיהו שלום לוין?  שלום לוין היה מזכ”ל ונשיא הסתדרות המורים, מקורב לבן-גוריון וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת 7-8. בתפקידיו השיג הישגים רבים עבור המורים ומערכת החינוך. פרסם ספרים ומאמרים רבים. זהו הדף המוקדש לו באתר הכנסת. בין דפי הספר מצאתי דפי נייר ובהם רשימות ביבליוגרפיות בכתב ידו של לוין, אשר שמשו כנראה להכנת מאמר או הרצאה.

ה. אני יודע שאתם רוצים לקרוא גם על אנשים ידועים יותר. אם כן, הרי לכם שתי דוגמאות:

1. עם תום מבצע קדש ובטרם נסוגו כוחותינו מסיני, יצאו עזריה אלון והצלם מיכה בר-עם לסיני וצילמו בחטף את נופיו ואת עקבות הקרבות. בשנת 1957 יצא לאור הספר “על פני סיני“, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ו”למרחב”, עם צילומיהם של השניים וטקסטים שכתב עזריה אלון.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הצילום הפותח את הספר.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדשה מאת המחברים וההוצאה לאברהם יפה מפקד חטיבה 9, אשר כבשה במבצע קדש את ראס נצראני ואת שארם אל שייך. מעניין תאריך ההקדשה, 21.3.57, בחודש בו נסוגו כוחות ישראל מסיני.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אברהם יפה היה אלוף בצ.ה.ל, ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה, חבר כנסת מטעם הליכוד ומנהל רשות שמורות הטבע.

2. בשנת 1961 יצא לאור ספר שיריו של אלכסנדר קלַוּזנֶר “שירים”, מתורגמים מרוסית. אלכסנדר קלוזנר הוא אחיו של פרופ’ יוסף קלוזנר וסבו של הסופר עמוס עוז. דמותו של אלכסנדר מונצחת בספרו של עמוס עוז “סיפור על אהבה וחושך” (בעמוד 103 מתייחס עוז אל שיריו של הסבא), אך הגיבור השרמנטי והמטורזן מופיע בתפקידים שונים גם בספרים אחרים של עוז (כגון אביו של פימה בספר “המצב השלישי“).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

אחד מן השירים בספר, המסכם את חייו של המשורר באופן פסימי למדי…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לסיום, ברצוני לבקש את עזרת הגולשים ולעזור בזיהוי הגברת פנינה מועֵד, לה מקדיש המשורר את ספר שיריו. “לפנינה מועד הקרינת [קריינית?] היקרה מאת המחבר ירושלים ניסן תש”ל” . הראיתי לעמוס עוז את הספר והוא אישר שזהו כתב-ידו של סבא שלו. השיר האחרון בספר מוקדש לנכדיו של המשורר, להם הוא מועיד את תפקידי בר כוכבא ורבי עקיבא…

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת