105 – ביאליק והחתולים

בתאריך כ"א תמוז תרצ"ד (1934) – השנה חל תאריך זה ב- 24.7 – נפטר חיים נחמן ביאליק בווינה, לאחר ניתוח להוצאת אבנים מכליותיו, שהסתבך. לציון מועד זה, חיפשתי בספרים הרבים הקשורים לביאליק שבביתי, ומצאתי קטע הקרוב לליבי. אך בטרם אציג את הקטע, שעניינו חתולים, אזכיר את ספרו של אביגדור המאירי, (שאף הוא ראוי וזכאי לרשומה המוקדשת אך ורק לו), "ביאליק על-אתר" (הוצאת ניב, 1962).

אביגדור המאירי השתייך לחבורת הסופרים והמשוררים שהסתופפה בצילו של ביאליק באודסה, ובשנים הספורות בהן חי ביאליק בתל אביב (שש שנים בלבד בין 1924 ל-1934 למקוטעין), ובספר זה הוא מצטט שיחות עם ביאליק בנושאים שונים, מבליט את ההומור של ביאליק, את שנינות לשונו החדה ואת כושר האלתור שלו (מכאן שמו של הספר) ואף את תכונותיו הפחות יפות, אותן הוא מכנה "כתמי שמש" (כגון התפרצויות זעם, רגישות יתר לביקורת על יצירתו, יחסו השלילי לבן-יהודה, שלונסקי, אצ"ג, פוגל, טשרניחובקי ואחרים).  הנה כמה דוגמאות:

התנגדותו של ביאליק לחידושי הלשון של אליעזר בן-יהודה ידועה ומוכרת. הנה מה שהוא אומר עליו:

"עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה אכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית. והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו"

קטע מעניין דן ב"דעת-הקהל" – דעת-ההמון (מה שהיינו מכנים כיום רייטינג) שהחלה עם הופעת הקולנוע, ויחס ההערצה לאמנים ולסופרים (מה שהיינו מכנים היום סלבריטאים):

"[…] אילי-הכסף משקיעים הון-תועפות במשחקים, באמני הבימוי, בציירים, בסופרים ובמוזיקאים, וכמובן ברקלאמה, וההמון הנתפס לכל המטעמים הנהדרים הללו, נוהר אל השוקת הטעים – ומחזיר לאילי-ההון בפרוטוטיו האחרונות את המיחיונים שהשקיעו ושהכניסו להם מיליונים נוספים, וחוזר חלילה. אלא מה? אילי ההון והרקלאמה נזהרים כל הזמן, לא ללכת נגד הזרם חלילה, אלא מתבוננים ואורבים לטעמו הזול והנקלה של "העם הפשוט", ולא להאכילו חס ושלום שום דבר שאינו לפי יצרו הקלוקל, ולא רק קלוקל, אלא גם יצרו הרע בפירוש, כגון תזנות ומעשי רצח. ולאט-לאט הולך ומתפתח פולחן גוף האשה ההופך לעיקר במקום הכשרון. […] ובכן, האופנה, הסנוביזם המטומטם, שאין לפניו לא ערך, לא תוכן ולא צורה, אלא אך ורק השם, שמו של "הרבי", שחסידיו רוקדים סביבו, מובן, בלי קדושה, בלי אכסטאזה, בלי לב ובלי נפש – בקיצור: פולחן הקולנוע עם הסטאר שלו ועם "דעת-הקהל" שלו, שלגמרי לא יהיה חשוב, מה הוא כותב ואיך הוא כותב – מין גריטה גארבו ספרותי – אומר סמיאטיצקי, – בהחלט! בהוליבוד יש לי ידיד נעורים, צייר-דיקוראציות וקאריקאטוריסט, האררי מאיור, הוא כותב לי: גריטה גארבו כבר הוציאה יותר מחצי מיליון דולר על רקלאמה, האומרת עליה, כמה שהיא שונאת את הרקלאמה! והיא מצליחה. הרי לכם סך-הכול דעת הקהל במאה העשרים כמות שהיא היום וכפי שהיא הולכת ומתפתחת עד לידי כך, שההמון יהיה לשופט עליון בכל שטחי הספרות והאמנות והרוח בכלל. והאם לא בימינו ולעינינו נוצר המושג "בסט סלר" שהוא הקובע את ערכו האסתיטי של הספר? […] אם תזכה פעם לטעום את טעם הערצת הקהל בעליל, במפורש – אמר אחד המשוחחים – אולי תנעם לך בכל-זאת "דעת הקהל". ביאליק אמר בערמימות:   אדרבא, כשהקהל יפרוץ במחיאות כפיים לשיריך, תקום-נא ותצעק: אידיאוטים, מטומטמים, עמי-ארצים! אני לא משורר, אלא חרזן קלוקל!   ומיד – אמנם… אליבא דאמת מסתתרת בכל ההלכה שלך איזו אמת… אך איך להפריך את דבריך? הלא אני ברור לי שהצדק אתי, אבל איך להוכיח לך זאת?… אולי תעזור לי להוכיח לך שאינך צודק?"

כך מתאר ביאליק, בסגנונו המיוחד, את עורכו של שבועון אחד, שאין הוא נוקב בשמו:

"ואגב נזכרתי בעורך-שבועון אחד, הממומם בשני מומים: אינו מדפיס שירים, ז"א ערל-אוזן, סריס לשירה; ומטיף בתמידות נגד העישון (*), ז"א תתרן, סריס לקטורת. ויש לו עוד ריעותא אחת: כשהוא מטיף נגד העישון, אינו שוכח גם את מצוות שמירת-שבת, ובכלל מתמוגג ל"רומנטיקה שבדתיות", כשם שמתיימר להיות מבין גדול בשיר. ואם נוסיף לכך,  שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין ואוכל סרטנים במיץ-נמלים ובולע חלזונות ברוטב-זבובים ומתלקק בכרעי-צפרדעים א-לה-בחילה…   מניין אתה יודע את כל אלה? – שאל דרויאנוב.  – מפי ליכטנשטיין סוכן מכוניות-סיטרויין, שהתרגז על הרומנטיקן הדתי הזה שראה אותו בפאריס במסעדת-נבלות נהנה מעולם-הזה."

(*) ביאליק חיבב מאוד את העישון, וידועה הגדרתו לסיגריה: "בצד אחד אש, בצד השני טיפש, ובאמצע עשב יבש"

ונקנח במובאה המרמזת על היריבות בין ביאליק וטשרניחובסקי:

"סיפר לי הספר, שאמר לו לביאליק, שהבלורית הכבייכולית שלו הולכת ופוחתת (*), ודרך אגב שאלו, מדוע צ'רניחובסקי יש לו בלורית משוררית כזאת? –  ענה לו ביאליק:  משברא הקב"ה את מין-האדם, הכריז המלאך מטטרון: מי מכם רוצה להיות משורר? היו אחדים טיפשים לא עלינו שטענו: אני!  שוב שאל המלאך: מי רוצה לוותר על הבלורית? כי הברירה בידכם, משורר, או בלורית!"

(*) וראו תמונה מצורפת למטה.

ספר דומה, בו מתואר ביאליק בחיי החולין שלו, מאותה תקופה ממש, מתואר ומצוטט בהרחבה ברשומה מספר 89 בבלוג זה, שהקישור הישיר אליה כאן . הספר הוא "ביאליק יום יום מאת הצייר חיים גליקסברג משנת 1945. לחצו על התגית "ביאליק" ברשימת התגיות בצד השמאלי של המסך, ותמצאו רשומות נוספות על ביאליק ועל האבל וההספדים ביום פטירתו.

וכעת לקטע המקנה לרשומה זו את שמה, אודות ביאליק והחתולים. קטע זה מצוי בכרך החמישי משנת 1940בסדרת הכרכים אשר יצאו לאור אחת לשנה "כנסת – דברי סופרים לזכר ח.נ. ביאליק" על ידי מוסד ביאליק.

בכרך זה מופיעים קטעי הזיכרונות האוטוביוגרפיים הראשונים שכתב ביאליק על ילדותו, מעיזבונו של ביאליק, טיוטות לא מושלמות שלא הגיעו לדפוס. הנה מתוך הקטע הנקרא בעליית הגג:

ואגב – לביאליק ולאשתו מאניה, היה בתל אביב כלבלב קטן בשם קאפי.

מודעות פרסומת

49. חכמת הבהמות

רשומה זו עוסקת בכותבים אשר הקדימו את זמנם (לפחות בספרות העברית) וכתבו על צער בעלי חיים, על האכזריות הכרוכה באכילת בעלי חיים, על הניגוד בין מצוות הדת והמוסר האנושי בהקשר זה.

נתחיל את מסענו בשנת 1902. המשורר יעקב קפלן פרסם שיר בשם "גמוּל" ב- ספר-השנה: מאסף ספרותי בעריכת נחום סוקולוב. (עדיין לא הצלחתי לברר את פשר החותמת שתוף לודז'אי א' המתנוססת על גבי העמוד הראשון, הקשורה ללודז' שבפולין)

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

השיר עוסק בפרשה המתוארת בתנ"ך – שמואל א' פרק ו', אך מנקודת מבטן של הפרות:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הנה כמה פסוקים מן הפרק, לשם תזכורת:                                                                                יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה אֶל-הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם.  יב וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ.  יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת.  יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת-הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה.

באותו ספר-שנה, במדור "חזון השנה" מאת ש. י. יצקן, שהוא סיכום מאורעות שנת 1902 בעולם היהודי, מופיע דיווח על התנגדותן של אגודות צער בעלי חיים בגרמניה (פרוסיה) ושוויץ לשחיטה הכשרה של היהודים! (בהמשך העמוד תיאור עלילת דם).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

באותה שנה, 1902 הגיע הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לעיר הגרמנית ברסלאו, לשם לימוד באוניברסיטה. האם הושפע מהלך הרוח החדש של חמלה על בעלי חיים כאשר כתב את סיפורו "פרה אדומה"? סיפור זה הוא מן החשובים והעמוקים ביותר של ברדיצ'בסקי ובו הוא נותן ביטוי לניגודים שבו, לקונפליקט בין קיום מצוות הדת והפולחן לבין המוסר, בין גוף ונפש, יצרים ורוחניות, טוב ורע. אפשר לקרוא את הסיפור הקצרצר באתר פרוייקט בן-יהודה.

אנו מדלגים לשנת 1930 לספרו של משה סטבסקי (סתוי)ספר הבהמות (בשני כרכים). הספר מתאר את הווי העיירה היהודית ברוסיה, אך גיבורי הסיפורים הם בעלי החיים, חיות המשק – הפרות התרנגולות, הסוסים – רווחתם או סבלם מהווים את שיאו הדרמטי של כל סיפור. סטבסקי-סתוי נחשב לסופר העברי הראשון שהתייחס כך אל בעלי החיים. הסיפורים מתארים את הקשר בין האדם לבהמתו ובאותה מידה בין הפרה לעגלתה. את אכזריות הקצבים, המתוארת בצורה ריאליסטית מאוד. הסיפור הארוך ביותר מוקדש לחתול. את הסיפורים מלווים ציוריו של נחום גוטמן.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקדמת המחבר:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

לא אוכל להביא במסגרת זו את אחד הסיפורים בשל אורכם. להלן שני עמודים מן הספר לשם התרשמות מן הסגנון ומציוריו של גוטמן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מצאתי לנכון להביא את מילון המלים הקשות והחדשות המצוי בסוף כל אחד מכרכי הספר, על תחדישי הלשון (שעליהם היה אחראי כנראה שלונסקי) ועל הטעויות בשמות בעלי החיים שהובאו באנגלית:

Animals-30s Animals-25s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, יצא לאור ספרו של אביגדור המאירי חכמת הבהמות. על אף שהספר מתחזה כספר ילדים, גם בעזרת איוריו הפשטניים במתכוון של אריה נבון, אין הוא כזה. הספר כתוב בשנינות ובציניות. הייתי אומר שהוא אפילו פרודיה על ספרי ילדים ועל הדרך בה מוצגים בם בעלי החיים. מאחורי ההומר המריר מסתתרת ביקורת נוקבת על יחסו של האדם לבעלי החיים ואפילו על ניתוחים בבעלי חיים (ראו להלן בסיפור על הארנבת). בין "בעלי החיים" להם מקדיש המחבר רשימה, מצויים גם האדם, פרא-אדם, נמפות ופיות ואפילו שעון.

Animals-3s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונות לשם קריאת הטקסט:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

Animals-9s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הערות העורך

כדאי לקרוא על קורותיה של המושבה באר טוביה, אשר במשך שנים רבות היתה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ ישראל, בין קסטינה ובית דראס, והיתה נתונה להתנכלויות הערבים. משה סטבסקי היה בין תושביה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ושוב בשנות הארבעים ונשא כל חייו את זכר התקפות הערבים עליה במאורעות תרפ"ט עד להחרבתה ונטישתה, ועל כך כתב את "לאחותי באר טוביה". סטבסקי היה מעורה בחיי הערבים וכתב את הספר "הכפר הערבי" בו תיאר את אורחות חייהם בצורה מפורטת. זהו מקור אמין להכרת הכפר הערבי בתקופה שקדמה למלחמת השחרור. את אגדות הערבים הנציח בספר ילדים שכתב "בדרך לארץ האושר".

אביגדור המאירי היה סופר ומשורר פורה מאוד (מוכרים שיריו "תוכי יוסי" ו"מעל פסגת הר הצופים"). ייסד וניהל את התיאטרון הסאטירי הראשון הקומקום. לאחר קום המדינה היה העורך והמסגנן של הפרוטוקולים של ישיבות הכנסת.

"ספר השנה" בעריכת נחום סוקולוב משנת 1902 היה האחרון מבין ארבעה מאספים כאלה. קדם להם השנתון "האסיף" עב הכרס (1884־1888, 1893), אשר הופץ באלפי עותקים בקהל קוראי העברית. עוד נשוב לאוצרות הספונים בין דפיו המצהיבים.