אורי רוזנברג – בלוג נושנות

אנו עומדים לפני חגי תשרי, ומה מתאים יותר מאשר לספר על האתרוג? פרי בעל נוכחות בת אלפי שנים בתרבות האנושית, המשמש בפולקלור, באמנות, ברפואה ובפולחנים דתיים. ברשומה זו אעסוק בשני נושאים. א. המתח בין דת ומדע – האם האתרוג הוא אכן "פרי עץ הדר" ככתוב בספר ויקרא?    ב. הלכה ומסחר – מלחמות האתרוגים בין הרבנים והציונים, אתרוגי ארץ ישראל לעומת אתרוגי קורפו וכיצד זה משתקף בספרות העלייה השנייה. רשומה ארוכה וגדושה למיטיבי לכת.    נצא לדרך –

אתרוג, פומלה ומנדרינה הם פירות ההדר היחידים הידועים כצמחי בר, הם האבות הקדמונים של כל שאר מיני ההדרים התרבותיים (תפוז, לימון, לימטה, חושחש, ברגאמוט,אשכולית, קלמנטינה על אלפי זניהם השונים). כל אלו הם תוצאה של הכלאות, וכולם נמנים על הסוג Citrus. כך למשל התפוז הוא הכלאה של פומלה ומנדרינה, האשכולית שנתגלתה לראשונה במאה ה-18 באיי ברבדוס היא הכלאה בין פומלה ותפוז, הלימון הוא צאצא של אתרוג וחושחש. קלמנטינה היא הכלאה של מנדרינה ותפוז שנעשתה בידי האב קלמאן רודייה באלג'יר. בכל ההכלאות בהן מעורב אתרוג, הוא תורם את הצד הזכרי. אזור מוצאם של פירות ההדר הוא במרכזה של דרום-מזרח אסיה – באזורים ההרריים של סין הדרומית ושל צפון מזרח הודו. משם התפשטו הפירות מערבה בנתיבי הסחר השונים.

א. בספר ויקרא מופיעה המצווה הנקראת כיום "נטילת לולב":

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ).

מהו פרי עץ הדר?

בתנ"ך נזכרים כמאה שמות של צמחי תרבות ובר. רק כמחצית מצמחים אלו זוהו באופן וודאי. לדוגמה – עד היום מתקיים וויכוח בין הבוטנאים על זיהויים המדויק של החבצלת והשושנה משיר השירים. כך נטושים גם וויכוחים מרים באשר לזיהויים הבוטני של אורן, ברוש, תדהר, תאשור, נעצוץ, גפר, סרפד, אלגומים וצמחים רבים נוספים. המשנה והגמרא, העשירים בפרשנות על צמחי המקרא, עוסקים בעיקר בגידולי תרבות חקלאיים ומצוות הקשורות בגידולם, כך מתווסף מידע נוסף המקל על זיהויים של צמחים אלו. צמחי ארץ ישראל נזכרים במקורות היהודיים בהקשר של קיום פולחן ומצוות דתיות, או כדימויים ומטאפורות, ללא תיאור בוטני מדויק ולכן קשה זיהויים. המקרה של האתרוג הוא הקשה מכולם משום שאינו מוזכר בשמו המפורש ולו פעם אחת במקרא, ומשום שמקורו אינו בארץ ישראל, ובין החוקרים קיימת כיום תמימות דעים שבעת כתיבת ספר ויקרא הוא עדיין לא היה מצוי כאן. (ראו כאן השערות על מועד כתיבת ספר ויקרא ) כמו כן, לשימוש במלה "הדר" כשם של עץ, אין מקבילה במקרא ובכל המקורות היהודיים המאוחרים יותר. ואכן, בתרגום השבעים (תרגום המקרא ליוונית) המתרגמים כתבו "פרי עץ נהדר", במשמעות הוד והידוּר. כלומר, "הדר" כשם תואר ולא כשם עצם, ולא ציון של פרי ספציפי (וכך נוהגים השומרונים עד היום). בניגוד לשאר המינים (תמר, הדס, ערבה), שהם צמחי בר, האתרוג בתנאי הארץ מחייב גידול וטיפוח מסורים, השקייה, דישון והרחקת מזיקים ומחלות, כלומר קיומו הוא רק כגידול חקלאי מוקפד.

השימוש באתרוג כחלק מ"ארבעת המינים" מתועד החל מן המאה הראשונה לספירה, באיגרות ומטבעות מתקופת החשמונאים ומרד בר-כוכבא, וזיהוי זה מגובה בפרשנות ודרשנות של חז"ל ופוסקים שונים, הכוללות אגדות, פלפולים ומשחקי מילים, אך ללא ראיות של ממש. כך נותר זיהויו של "פרי עץ הדר" כתעלומה, זיהוי הנסמך על מסורת חכמים ולא על ממצאים מדעיים. מחקרו המעמיק של שמואל טולקובסקי נותן פתרון מבוסס למדי לזהותו של "פרי עץ הדר" (הסבר בהמשך) והופך את האתרוג לעוד דוגמה מצוינת לתהליך שבו אימצה הדת היהודית מנהגי פולחן וסמלי קודש מדתות ותרבויות שקדמו לה, "גיירה" אותם והטמיעה אותם בהלכה היהודית. הזיהוי המעורפל של האתרוג יוצר גם מתח בין המדע למסורת, המשתקף גם בהבדל ביחסם לנושא זה של אנשי מדע וחוקרים חילוניים לעומת אנשי מדע וחוקרים שהם דתיים,

אך תחילה כמה מלים על האיש המרתק שמואל טולקובסקי.

בשנת 1904 נטע זלמן מינקוב את הפרדס הראשון במושבה רחובות. הוא חפר באר עמוקה, בנה בית אריזה והקיף הכל בחומת אבן. בפרדס זה עבדו כפועלים כמה אישים בולטים מבני העליה השנייה כיוסף אהרונוביץ, בן ציון ישראלי, נח נפתולסקי, מאיר רוטברג, י.ח. ברנר, א.ד. גורדון ורחל המשוררת.  בשנת 1911, ביום בו נולדה בתו, נפטר זלמן מינקוב והוא בן 34 שנים בלבד. הפרדס נמכר לשתי משפחות יהלומנים מבלגיה – טולקובסקי ופישר, וכך עלה שמואל טולקובסקי לארץ ישראל ונפגש עם פירות ההדר וענף הפרדסנות. פרדס מינקוב חרב בסוף שנות השישים ועמד בשיממונו, אך לאחר כעשר שנים שוקם הפרדס והמבנים שוחזרו ו"פרדס מינקוב" הוכר כמוזיאון של ענף הפרדסנות וכאתר שמור ע"י המועצה לשימור אתרי מורשת.

 שמואל נולד באנטוורפן בשנת 1886 והוסמך בשנת 1908 כמהנדס-אגרונום. עם עלייתו ארצה בעקבות רכישת פרדס מינקוב ע"י אביו, הקדיש כמה שנים לטיפוח ענף הפרדסנות בישראל, ואז, בימי מלחמת העולם הראשונה, יצא לפעילות מדינית באנגליה בהסתדרות הציונית ואח"כ כחבר המשלחת הציונית בוועידת השלום בוורסאי. כאשר שב לישראל שימש בכמה תפקידים בכירים בענף הפרדסנות ובארגון ההגנה. לאחר קום המדינה התמנה לקונסול כללי ולציר של ישראל בשוויץ. בתוך כך פרסם שמואל טולקובסקי מאות מאמרים ומחקרים על גידול פרי הדר, ארכיאולוגיה ותולדות העם היהודי, ציונות וכלכלה. את מחקרו על תולדות פירות ההדר ומקומם בתרבות העולמית פרסם טולקובסקי באנגלית בשנת 1938 בספר בשם "הספרידס" (שמן של הנימפות המיתולוגיות השומרות על הגן המופלא בפאתי מערב). הספר הפך לנדיר מאוד כאשר בשנת 1940 נשרף מחסנו של מו"ל הספר בלונדון בהפצצה של הגרמנים, וכל הספרים עלו באש. בשנת 1966 יצא לאור תרגום עברי של הספר בשם "פרי עץ הדר" (מוסד ביאליק). הספר גדול המימדים, במתכונת אלבומית, מסכם מחקר חובק עולם המתבסס על כתבי יד עתיקים, יצירות אמנות, סיפורת, פולקלור, שירה וממצאים ארכיאולוגיים. טולקובסקי לא זכה לראות את ספרו יוצא לאור. הוא נפטר ביום כ"ה כסלו תשכ"ו בעת השלבים האחרונים של התקנת הספר לדפוס.

ובחזרה לפולמוס זיהויו של האתרוג:

טולקובסקי מניח ש"פרי עץ הדר" מציין שם עצם, ובהקבלה לאזכורים אחרים במקרא: "עץ הגפן", "עץ הזית", "עץ הארז", הכוונה לפרי עץ הנקרא "דר". ואכן, "דר" היא מלה בשפה הסאנסקריטית שמובנה אילן. מלה זו כלולה בשמו של העץ ההודי הקדוש ביותר, הארז הענקי של הרי ההימלאיה Cedrus deodara) שמשמעות שמו "עץ האלוהים". (עץ ממין ארז הימלאי מצוי בחוות הנוי ליד מדרשת רופין, ניטע בשנת 1956).

איצרובל הארז היה נערץ ושימש בפולחנים דתיים בממלכת אשור. בכתבים אשוריים ובתבליטים (ראה תמונה) מתואר טקס ראש השנה במסופוטמיה. כהן הלבוש כרוח אוחז בידו השמאלית כלי עם מים ובידו הימנית איצטרובל ארז שבעזרתו הוא מזה מים על עץ תמר מקודש – "תימורה". טקס זה מזכיר במדויק את טקס "ניסוך המים" שהיה נהוג בבית המקדש בחג הסוכות (הכולל גם את שמחת בית השואבה באותו אירוע).

האיצטרובל מככב גם בטקסים של האל היווני דיוניסוס (אל הפריון והיין), אך שם האצטרובל הוא של עץ האורן, ששפע זרעיו וצורתו הפאלית הפכה אותו לסמל הפריון, סמלו של דיוניסוס. טולקובסקי מניח שהיהודים אימצו את האצטרובל אל טקס ניסוך המים בעת היותם בגלות בבל, ובשובם ארצה הפכו זאת לציווי אלוהי (הדעה הרווחת בין החוקרים שספר ויקרא נכתב בתקופת גלות בבל).

כיצד ומתי החליף האתרוג את האיצטרובל?

טולקובסקי, בעזרת סימוכין רבים גם מן המשנה והתלמוד, מציע שהחשמונאים, לאחר שמרדו בשלטון מלכי בית סלווקוס וטיהרו את בית המקדש מן הפולחן ההלניסטי-דיוניסי שכפו היוונים, רצו לטהר את הדת היהודית מסממני העבודה הזרה. זה קרה כנראה על ידי שמעון החשמונאי שהיה בעל סמכויות של נשיא וכוהן גדול. האתרוג, בייחוד לפני שהוא בשל, דומה בצורתו לאצטרובל. האתרוג לא שימש בפולחן דתי של דת כלשהי (בניגוד לרימון) ולכן היה נקי מתדמית של עבודה זרה.

באמונה העממית ייחסו בעת העתיקה סגולות של פריון גם לאתרוג, בזכות הפיטמה (פיטם), שהיא עמוד העלי והצלקת שבראשו, שבניגוד לפירות הדר אחרים נותרים שלמים ולא נושרים. מכאן אפשר להבין את חשיבותה של הפיטמה לקביעת כשרותו של האתרוג ("אתרוג אשר ניטלה פטמתו פסול" – משנה סוכה ג' ו'). בפולקלור היהודי קיימת אמונה שאשה הרה הנוגסת בפיטמה של האתרוג (בתום ימי הסוכות) זוכה ללידה קלה, או לחילופין זוכה לבן זכר, ואילו נשים עקרות תהרינה. קיימת גם ברכה המתלווה למעשה הנגיסה (מצויה ברשת באתרים חרדיים רבים). אמונה זו מסתמכת על הדעה הגורסת שהפרי האסור בגן עדן, פרי עץ הדעת ממנו נגסה חוה, היה אתרוג ולא תפוח. קיים זן של אתרוגים בהם יש שקע קונצנטרי מתחת לפיטמה. שקע זה נקרא "נשיכת חוה". למרבה ההפתעה, בציור על מזבח הקתדרלה של גנט, משנת 1432, מצוירת חוה האוחזת אתרוג כפרי האסור, והאתרוג הוא מסוג "נשיכת חוה". (ציורם של הוברט ויאן ואן איק). זן זה נקרא בדיווחי הצלבנים מארץ ישראל בשם "תפוח אדם".

האצטרובל שימש גם ברומא כסמל לפריון ואחד מסמליה של וונוס, ואחד הרבעים של העיר נקרא Pigna – איצרובל באיטלקית. ב"חצר האצטרובל" בוותיקן (Cortile della Pigna) מוצגת מזרקה עתיקה בצורת איצטרובל, שהתגלתה בקרבת הפרתנון והיתה שייכת כנראה למקדש של האלה איזיס.

טולקובסקי גורס שהאתרוג הגיע לארץ ישראל רק עם כיבושה מידי הפרסים על ידי אלכסנדר מוקדון (332 לפנה"ס). אולם בחפירה ארכיאולוגית במכלול של ארמון מלכותי גדול המוקף בגן מפואר, ליד קיבוץ רמת רחל, נמצאו (בטיח של אחת מבריכות הגן) גרגרי אבקה מאובנים של אתרוג. החפירה נערכה בשנת 2013 ע"י הארכיאולוגים יובל גדות ועודד ליפשיץ מאונ. ת"א, ואת  גרגרי אבקת האתרוג זיהתה ד"ר דפנה לנגוט. הבריכה מתוארכת למאות החמישית והרביעית לפנה"ס, כלומר תקופת השלטון הפרסי, בסמוך לשיבת ציון. זהו הממצא הארכיאו-בוטני הקדום ביותר של גידול עצי אתרוג בארץ ישראל ובאגן הים התיכון בכלל. וכאן המקום לציין שבתרגום השבעים נקרא גן עדן בשם "פרדס" בעקבות המלה הפרסית "פרדסא" המציינת גן מלכותי מושקה מוקף חומה בו גדלים עצים, ממש כמו גן הארמון ברמת רחל. המלה פרדס התגלגלה לשפות נוספות כשמו של גן העדן – Paradise.

ד"ר שמר אריאלי, במאמר מקיף ("פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים"), מקבל את דעתו של טולקובסקי על איצטרובל הארז שהוחלף על ידי אתרוג, והוא מוסיף ומרחיב על משמעות הצמחים המקודשים בפולחנים העתיקים, וכיצד עברו מתרבות לתרבות והתפשטו במרחב בעולם העתיק. עץ התמר (כפות תמרים), עליו מזים את המים הקדושים עם האצטרובל, סימל בתרבות המסופוטמית את האלה "אשרה" (אשתר), אלת האדמה והפריון, בעוד הארז, "עץ החיים", הברכה והחיוּת לטבע ולאדם, סימל את האל "אל" בתרבות השמית המערבית. בעת קיום מצוות נטילת לולב בסוכות, הצמדת האתרוג (ממשיכו של אצטרובל הארז) ללולב התמר – שני סמלי חיים ופריון, מהדהדת את טקסי הפריון הקדומים בהם הכוהנת הגדולה הזדווגה עם המלך. נזכיר שבתם של אל ואשרה היא עשתורת.

מעניין מאוד לקרוא את הטקסט הבא, אותו הורדתי מהאתר של ש"ס  הלכה יומית – אתרוג מורכב הטקסט מנסה להסיר כל ספק ומחלוקת באשר לזיהויו של האתרוג שהוא "הלכה למשה מסיני", "שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון", אך עצם המאמץ הזה אומר דרשני ומעיד על הספק. הדרשה עוסקת גם באיסור על אתרוגים מורכבים וגם נוגעת בצד המסחרי (כולל יבוא אתרוגים ממרוקו), ונושאים אלה מעבירים אותנו אל חלקה השני של הרשומה. הנה הטקסט:

"נאמר בתורה "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים ענף עץ אבות וערבי נחל, ושמתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". וקבלו חכמינו מאת משה רבינו הלכה למשה מסיני, כי פרי עץ הדר, הוא האתרוג, ואותו אנו מצרפים לשאר המינים, לולב הדס וערבה, בכדי לקיים בהם מצות נטילת ארבעת המינים בתפילת שחרית של חג הסוכות. (ופירוש הדבר, "הלכה למשה מסיני" הוא, שכך קבלנו בעל פה מפי משה רבינו עליו השלום, שהוא עצמו גם נטל אתרוג לארבעת המינים, וכן נהג אחריו יהושע בן נון ובכל הדורות עד עכשיו, וכל דבר שהוא הלכה למשה מסיני, אין בו מחלוקת. ואף על פי שרבותינו בתלמוד (סוכה לה.) הביאו למודים מן הפסוק שפרי עץ הדר האמור בתורה הוא האתרוג, אין זאת אלא בכדי להראות היכן מורה הכתוב שזהו הפרי שמתכוון אליו, אבל גם בלא ראיות אלו, מקובלים אנחנו שהאתרוג הוא הפרי שמתכוון אליו השם יתברך. כך כתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות.)

אילן האתרוג קשה מאד לגידול, וקשה מאד להוציא ממנו תוצרת איכותית, שיהיו האתרוגים כשרים בלא פגם ובלא מחלות שונות המביאות לפסול באתרוג. ולכן כבר לפני כחמש מאות שנה התחילו חקלאים מגדלי אתרוגים להרכיב את אילן האתרוג עם עצי לימון וכדומה, עד שנתרבו אילנות האתרוגים המורכבים יותר מאותם שאינם מורכבים. ודנו הפוסקים אם יש להכשיר אתרוגים אלו למצות ארבעת המינים. ולמעשה פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בעקבות גדולי הפוסקים, שאין לקחת אתרוג מורכב למצות ארבעת המינים, מפני שהאתרוג המורכב אינו נחשב כלל "אתרוג", וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהאתרוג המורכב הוא פסול בהחלט. ומכיוון שרבים מן האתרוגים שמגדלים כיום אינם כשרים למצות ארבעת המינים משום שהם מורכבים, אין לסמוך על הסוחרים המעידים על האתרוג שאינו מורכב, אלא אם אותו סוחר אתרוגים מוכר לנו כירא שמים, ואינו סוחר כלל באתרוגים מורכבים למצות ארבעת המינים, שאז יש להאמינו אם הוא מעיד על האתרוג שאינו מורכב.

ובזמנו, בשנת תש"י (1950) העלו עמם אחינו עולי תימן שתילי אתרוג לא מורכבים לארץ ישראל, וגידלו אותם הרבה מאד בארץ ישראל עד שניתן להשיגם בהרבה מקומות, וגם הגאון החזון איש היה מהדר לקנות דוקא מאתרוגים אלו שיש עליהם ודאות שאינם מורכבים, וכיום הם נמכרים גם בקופסאות סגורות עם חותמת כשרות מטעם גופי כשרות מכובדים ויש להעדיפם ולהדר לקנותם. וכן ניתן להשיג במקומות מסוימים אתרוגי מרוקו, והם יפים מאד, וכשהם נמכרים על ידי סוחר שיראת ה' תקועה בליבו, יש לסמוך על כשרותם, לקחת מהם למצות ארבעת המינים. (ומרן הרב שליט"א נוהג להדר מאד, ונוטל למצות ארבעת המינים, אתרוגים רבים בזה אחר זה.)"

ב. מלחמות האתרוגים

לאחר שגלה עם ישראל מארצו, אנשי היישוב הישן רכשו אתרוגים מן הערבים, מאזור חיטין, אום אל פחם, יריחו ואח"כ יפו, והיה גם גידול בצפת. אתרוגים קטנים ולא מהודרים אך כשרים, שגדלו מזרעים. קהילות היהודים במרכז ומזרח אירופה רכשו אתרוגים שגדלו בדרום איטליה, סיציליה וקורסיקה, תורכיה ומרוקו, אך בעיקר אלו שגדלו באי קורפוּ, שנודעו כמשובחים ביותר. כל עדה וחסידות הביאו אתרוגים ממקור מסוים בו דבקו במצוות רבם. חסידי חב"ד ייבאו אתרוגים מקאלאבריה וגינואה. חסידות הונגריה דגלה באתרוגים שמקורם ממרוקו. רבני ברודי שבגליציה התעקשו על האתרוגים מקורסיקה. בשלהי המאה ה-19 החלו לגדל כאן אתרוגים (פרדס מונטיפיורי, פרדס גן-שמואל ביוזמת הרב מוהליבר ובשותפות עם ד"ר הלל יפה). האתרוג הוא עץ חלש ומפונק ונתקף על ידי מזיקים ומחלות. הניסיונות לגדלו מזרעים בפרדסים שהוזכרו לעיל ובמושבות האיכרים כשלו והעצים התנוונו במהרה. הדרך להתגבר על כך היא הרכבת האתרוג על כנת לימון מתוק (לימטה) המקנה לו חוסן. במקרא אין איסור על אתרוגים מורכבים, אך בעקבות פסיקת הרמב"ם ואחרים, האתרוג המורכב נחשב ללא כשר (ראו לעיל בציטוט מאתר ש"ס). כאשר החל גידול האתרוגים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, ויצואם לקהילות היהודיות בגולה, פרצה מחלוקת קשה בין הרבנים, שלא היתה נקייה גם משיקולים מסחריים, באשר לכשרותם של אתרוגי ארץ ישראל, שהם מורכבים. זאת כאשר אתרוגי קורפו אף הם היו מורכבים. היו רבנים שהתירו והיו שאסרו. בשנת תרס"ז, הוציא הראי"ה קוק ספר שלם בנושא: "עץ הדר– משא ומתן של הלכה על דבר יתרון אתרוגי אחינו איכרי ארץ הקדש תובב"א ופסולן של המורכבים". הרב קוק תמך במגדלי האתרוגים בארץ ישראל אך רק אם גידלום מזרעים. החשש באתרוג מורכב הוא משינוי תכונותיו, חשש כלאיים, אך קביעה זו מקורה בבורות וחוסר ידע, משום שדווקא אתרוגים שגודלו מזרעים, תוצר של רבייה מינית, הם המועדים יותר לשונות גנטית. יציבות ואחידות גנטית מושגת על ידי ריבוי ווגטטיבי בעזרת ייחורים.

מלחמת האתרוגים מצאה את ביטוייה הספרותי בסיפורים שכתבו סופרי העלייה השנייה, שכתיבתם הייתה ריאליסטית ושיקפה ותיעדה את המציאות. בייחוד נוגע ללב סיפורה של נחמה פיינשטיין פוחצ'בסקי, ששם העט שלה נפ"ש נגזר משמה המלא. נחמה פוחצ'בסקי היתה ממייסדי המושבה ראשון לציון, איכרה, סופרת, שופטת ופעילה חברתית, שנאבקה למען שוויון ומתן זכות בחירה לנשים.

הסיפור "תחת האתרוג" (מופיע במלואו בפרוייקט בן יהודה) מספר על איכר שגידל אתרוגים וכשל, מסיבה שאינה מוזכרת בסיפור, ולאחר ששקע בחובות שם קץ לחייו בפרדס האתרוגים. בראש הסיפור כתוב "על קבר ב. פ.", כלומר, הסיפור נכתב בעקבות פטירתו של אדם מסוים. מיהו ב.פ.? אם כן זהו בנימין פיין, שעלה לארץ בשנת 1807 והוא בן י"ח שנים, ונמנה עם 16 מייסדי ראשון לציון, הצעיר שבחבורה. בנימין גידל בתחילה כרם יין, כמצוות הברון, אך המחירים ירדו וכנימת הפילוקסרה השמידה, והוא לא ראה ברכה בעמלו ולכן החליט לטעת פרדס אתרוגים, מתוך תקווה לייצאם ליהודי הגולה. בנימין לווה כספים והקים פרדס לתפארת. אפילו הבוטנאי אוטו ורבורג מזכיר בכתביו את פרדס האתרוגים החלוצי של בנימין, בשנת 1904. ולאחר שהמתין שבע שנים עד שהפרי יהיה ראוי לשיווק ולמצווה, הגיעו הרבנים ופסלו את היבול בטענה שהעצים מורכבים. בנימין שהיה שקוע בחובות התאבד בעזרת רובה הצייד שלו, ליד אחד מעצי האתרוג ב-ג' סיוון תרס"ט. "והאדמה התחוחה שותה בצמאון את הדם הקולח בעודנו חם" כתבה נפ"ש.

ומן העבר השני, בעיירות רוסיה וגליציה, כיצד נראתה משם מלחמת האתרוגים? תחילה קטע קצר מתוך הספר  "ציוני לכל החיים": זכרונות ומעשים (הוצאת ר. מס 1982). מאת: מנחם גלרטר (הטקסט המלא בפרוייקט בן יהודה).

"אבי קנה תמיד אתרוג הדור. בעיירה היו אתרוגים מספר. בקלויז שלנו היה אתרוג, וכן היה אתרוג לאבי ואתרוג ליעקב מרגליות. האתרוגים שהובאו מקורפו היה להם פיטם. בעת ההיא עדיין לא נטעו בארץ ישראל אתרוגים בעלי פיטם. אחר החג נתנה אמי את האתרוג לאשה הרה שתנגוס את הפיטם (סגולה לילד יפה), ואז בישלה אותו ועשתה ממנו ריבה משובחת."

המאבק בין אתרוגי קורפו או בית-גידול אירופי אחר לבין האתרוגים שמקורם בארץ ישראל, סימל עבור הצעירים בגולה שעברו תהליכי חילון והשכלה והצטרפו לרעיון הציוני, את שלילת הגולה, מרד בסמכות הרבנית ותמיכה בחקלאי המושבות הצעירות בארץ ישראל, ה"קולוניות". הקשר הזה, בין ציונות ואתרוגים, בא לידי ביטוי בסיפורו האוטוביוגרפי של הסופר בן העליה השנייה, דב קמחי – "אתרוגים". (מתוך הספר אתרוגים ועוד סיפורים, ספריית תרמיל, משרד הביטחון, 1982). ומשם אני מצטט:

"והנה נתעורר באותם הימים, על ידי תעמולה בעיתונים וחוברות וכרוזים, עניין הפצת ה"אתרוג מארץ-ישראל", ובעיירות היו הציונים מכנים את אתרוגי יוון וקורפו בשם "ממזרים", ולא בבית כנסת אחד נתגלעו בעצם ימי-החגים מריבות וקטטות, שהגיעו גם עד ל"הרמת ידיים" ממש. וגם אנחנו בעיירתנו היינו מן הלוחמים, ויחד עם ה"דוקטור" עמדנו ניצבים במבוא בית-הכנסת הישן וקוראים אחד לחברו בקול למען הרעים את ה"חשוכים": "הנה הוא נושא עמו את הממזר'ל!" – ואגב היינו מצביעים על פלוני בעל-הבית, שנכנס ברוב פאר עם לולבו וקופסת הכסף שלו לתפילה. […] ומשהגיעו חודשי אלול-תשרי התחילה בפומבי "התעמולה הרחבה של האתרוג" כפי שנתקרא אותו עניין בעיתונים הציוניים שבמדינה. ר' לייבוש קוריץ, יהודי גליצאי שביקר בארץ ישראל, כתב בימים ההם חוברת באידיש בשם "דער אתרוג", חוברת נלהבת על אודות אתרוגי ארץ-ישראל, שמכיוון שנספחה לתיבות-האתרוגים עמד בה תמיד ריח מיוחד של אתרוגים ואניצי-פשתן. וחוברת זו נפוצה על ידינו בכל העיירות והכפרים שבסביבה. תוכה רצוף ראיות מן התורה והתלמוד, שרק האתרוג מארץ ישראל כשר לברכה, ונוסף על אלה דברי כיבושים והתלהבות על אודות ממונו של ישראל, שהולך ומתבזבז בכל שנה ושנה ונופל לידי היוונים שונאינו-מנדינו, מחריבי ארצנו וכו'".

ולסיום – זיכרון מבית סבא. בתום ימי הסוכות, המשיך האתרוג של סבא לשכון לבטח בקופסתו המהודרת, עטוף באניצי פשתן. אט אט התייבש והתקמט והצטמק וצבעו התכהה, אך ריחו לא נמר. סבא שלי נעץ בקליפתו את כפתורי הפרחים המיובשים של התבלין ציפורן והיה מברך עליו "מיני בשמים" בהבדלה של מוצאי שבת. וכך היה עד שהגיעו חגי תשרי ואתרוג מהודר חדש הגיע ותפס את מקומו.

מקורות (בכתיבה חופשית ולא על פי כללי הכתיבה המדעית)

שמואל טולקובסקי, פרי עץ הדר – תולדותיו בתרבות העמים, בספרות, באמנות ובפולקלור מימי קדם ועד זמננו. מוסד ביאליק, 1966.

אסף גור, פירות ארץ-ישראל – תולדות ומקורות, הקיבוץ המאוחד, 1974.

דב קמחי, אתרוגים ועוד סיפורים, ספריית תרמיל משרד הבטחון, 1982.

עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך – נופים וטבע – מאז ועד עתה, מודן, 2006.

שמר אריאלי, 2014, "פרי עץ הדר" – פרי "עץ החיים", בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו. מוסד ביאליק. כרך נ"ט חוברת ב' עמ' 4-50.

דפנה לנגוט, יובל גדות, עודד ליפשיץ, 2014, "פרי עץ הדר": ראשית גידולו של האתרוג בארץ ישראל ושלבי חדירתו למסורת ולתרבות היהודית. בית מקרא, כתב עת לחקר המקרא ועולמו, מוסד ביאליק. כרך נ"ט חוברת א' עמ' 38-55.

מאמר על נחמה פוחצ'בסקי מאת נכדתה

גלית סליקטר מקריאה את הסיפור "תחת האתרוג"