זהו חלקה השני של הרשומה המגוללת את קורות חייו של אבא שלי, אריה רוזנברג. כדאי לקרוא את החלק הראשון על סבא רבא אפרים איש חברון והדיליז'אנס ועל סבא חיים, נער מחברון וירושלים, שגויס לצבא התורכי, הגיע לגרמניה וחזר לפלשתינה עם אישה גרמניה ובעל מקצוע יינן מומחה. וגם ההקדמה שם חשובה – מדוע בכלל אני מספר על אבא שלי?

סיימתי את הרשומה הקודמת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בצריף בכפר גנים בפתח תקווה – מלאבס. המצב הכלכלי בבית היה בכי רע והילדים נאלצו לנטוש את לימודיהם ולצאת לעבוד למחייתם.

אבי שמר את כל תעודות הזהות שנשא במשך חייו (ראו תעודת הזהות שלו כילד בברסלאו, פרוסיה, ברשומה הקודמת), ומעניין מאוד להשוות שתיים מהן. הנה תעודה מתקופת המנדט האנגלי – 1944 – אבי בן 19.

התעודה באנגלית בלבד וכתובה בכתב-יד. מופיע שמו הגרמני של אבי ושמו העברי. "יהודי" מוגדר כ- "גזע" (Race).

והתעודה שהנפיקה מדינת ישראל: פנקס זיהוי.

כעת "יהודי" מוגדר כלאום. התעודה בעברית וערבית. מוטבעות חותמות השתתפות בבחירות לכנסת. אבי מוגדר כ"חסר אזרחות". הדפים בסוף הפנקס מיועדים לחותמות בעת קבלת ה"מנות" – מנות המזון המוקצבות בתקופת הצנע. עדיין הפרטים בכתב-יד.

כצעירים רבים אחרים בפתח תקווה, נשאב אריה אל סדנאות היזע של ליטוש היהלומים בנתניה, שם פגש את מי שעתידה להיות אשתו – אימא שלי.

תעשיית חיתוך וליטוש יהלומים שגשגה בנתניה בזכותו של ראש העיר עובד בן עמי. תנאי העבודה במפעלי הליטוש היו קשים מאוד, כפי שנוכחתי כאשר הייתי מבקר את אבי במקום עבודתו.

העובדים ישבו בצפיפות משני צידיו של שולחן מתכת, כאשר בין כל צמד עובדים מסתובב במהירות אופן מתכת ("שייבה") עליו זרוייה אבקת יהלומים כתושים (כי רק יהלום יכול לשחוק יהלום). הצמדת היהלום לשייבה גורמת לשחיקתו וליטושו, עד ליצירת צלעות רבות השוברות את האור ונותנות ליהלום את מראהו הרצוי. את היהלום אוחזים בעזרת זרוע עץ ("צנגה") שבקצה תפס מתכת ("דופ"), וכל כמה שניות מסתכלים על היהלום הנילטש בעזרת זכוכית מגדלת ("לופה"). את היהלומים שמים במעטפת נייר קטנה ("בריפק'ה"). בחלל האולם רעש אדיר ממנועי כל ה"שייבות" וצריך לדבר בצרחות כדי להישמע. אי אפשר להפעיל מאוורר כדי לא להעיף יהלום שנופל, והחום רב. ריח שמן מכונות ואבק. עבודה חדגונית ומתישה, מאמצת את העיניים ומחרישה את האוזניים. השכר על פי ההספק.

אבא שלי מתחתן

אימא שלי, דבורה רַוֶר, נולדה בשנת 1930 בכפר ליד העיר ברודי בחבל גליציה, היום מזרח אוקראינה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. אביה, אהרן, סבא שלי, עבד בתעשיית העצים של הגרף פוטוצקי הפולני, שכל האזור היה רכושו הפרטי. הוא היה מפקח על כריתת העצים ביער והשטתם בנהר למנסרה. הם עלו לארץ ישראל בשנת 1935 והתגוררו בנתניה. שאר בני המשפחה, אשר נותרו בגליציה, נרצחו בשואה על-ידי הגרמנים והאוקראינים. כמו בסיפורים האכזריים של האחים גרים, דבורה התייתמה מאימה בגיל 12 והאם החורגת מנעה ממנה להמשיך את לימודיה. חלומה של אימי היה ללמוד בבית הספר לאחיות בגוש עציון, אך במקום זאת לקח אותה אביה בהיותה בת 15 לעבוד לצידו בליטוש יהלומים. ושם כאמור פגש אותה אבא שלי. היא היתה מבית דתי-חרדי והוא היה בעל אורח חיים חילוני ולכן השידוך לא התקבל בעין יפה ע"י אביה של דבורה, אשר נישל אותה מצוואתו ומהירושה שהותיר. אך עבורה היתה זו דרך מילוט מהבית עם האם החורגת והעבודה הקשה בהשגחת אביה. (משפחתה של אימי המשיכה בתהליך ההתחרדות וכיום הם נחלקים בין הפלג המשיחי של חב"ד לבין הליטאים אנשי הרב שך וממשיכיו).

בתקופת החיזור הפקיד אריה בידי דבורה את תמונתו וכתב על גב התמונה: "לדבורה ! אם יקר לך האורגנל, שמרי על הקופי. אריה 8.1.46"

גם דבורה העניקה לו את תמונתה וכתבה על גב התמונה: "מזכרת נצח לאריה מדבורה 30.4.46 "

כאשר נישאו אריה ודבורה בשנת 1947, היא היתה בת 17, אבי היה מבוגר ממנה בחמש שנים.

אריה ודבורה, אבי ואימי ביום חתונתם. זהו הצילום היחיד ששרד מיום החתונה משום ששאר הצילומים צולמו בעת החתונה בחשיפה גדולה מידי, והנגטיב, בשפת הצלמים, "שרוף".

לפני כמה שנים הייתי זקוק לתעודת הנישואין של הוריי, ומאחר שלא נמצאה ברשותם, ביקשתי מאבי לסור לרבנות בנתניה ולבקש העתק או צילום של התעודה. הפקיד נכנס לחדר אחורי וחזר עם התעודה המקורית. "זה יושב פה מ-1947, אף אחד לא בא לקחת"… הנה התעודה.

תעודת הנישואין של הוריי. התעודה (בתקופת המנדט) באנגלית ועברית. נתניה במחוז השומרון. הגיל של אמא שלי זוייף ל-18 (במקום 17). מצויינת העדה של בני הזוג (אשכנזית).

אבא שלי מתגייס לצבא

את שירותו ב"כוחות הביטחון" החל אבי בהגנה, בעודו צעיר מאוד. איני יודע מה עשה שם (בעבר היתה ברשותי פיסת הנייר עם נוסח ההשבעה להגנה עליו חתם, כשידו האחת על התנ"ך והשנייה על האקדח, אך איני מוצא אותו כעת) בין מסמכיו מצאתי את התעודה הזו, המעידה על חברותו בהגנה.

זמן קצר מאוד לאחר חתונתו התגייס אריה לצבא. בנובמבר 1947 הקימה ההגנה מכוחות החי"ש (חיל שדה) ארבע חטיבות מרחביות. אריה היה בחטיבת אלכסנדרוני שהוקמה באזור עמק חפר והשרון, ובה לחם בקרבות מלחמת העצמאות. על תקופה זו לא דיבר כלל. מאימא שלי שמעתי שחייו ניצלו בנס כמה פעמים, בייחוד כאשר פגז נחת כה קרוב אליו עד שלמזלו כל הרסיסים עברו מעליו וגרמו להריגתם ופציעתם של חבריו, בעוד ההדף מכסה אותו בחול ואבנים. נשמתה של אימא שלי פרחה למראה רץ מיוחד על אופנוע שהתקרב לביתה, עד שסיפר לה כי נשלח לבשר לה שבעלה חי. והיה עוד מקרה אחד, כאשר כל המחלקה היתה על משאית, וברגע האחרון לפני צאתה אל אזור הקרב, הגיעה פקודה להוריד את אריה מן המשאית לטובת משימה אחרת. כל יושבי המשאית נהרגו או נפצעו בקרב זה. המשאית הזו עוד תחזור ותופיע כאן בעלילה. הקרב הקשה ביותר היה בלטרון, שם נהרגו 54 אנשי גדוד 32. צילמתי את אתר הזיכרון הנשקף אל מנזר לטרון, לצד הכביש העולה ליישוב נווה-שלום:

449 חיילי חטיבת אלכסנדרוני נפלו בקרבות מלחמת העצמאות. אריה היה החייל הנשוי היחיד בפלוגתו, אך לא קיבל כל הקלה בתנאי השירות. אבא שלי היה סמל מחלקה והיה גאה מאוד בתפקיד זה. הנה כמה צילומים מתקופת מלחמת העצמאות (ישנם צילומים גם ממבצע סיני אך עליהם נדלג).

זוהי תמונה חורפית ומעוננת. אבי וחברו לבושים במעיל "שינל" המתבדר ברוח, מעיל צמר עבה וכבד, בייחוד כאשר הוא רטוב. השינל של אבי הוא שינל של מפקדים, בעל שני טורי כפתורים. על מותניהם החגור עם אשפות הכדורים ושני רימוני יד.

זוהי תמונה נפלאה. היא מבטאת אחוות לוחמים. הצילום נעשה בעמדה "מבוצרת" בשקי חול, החיילים סביב מקלע קל מסוג ברן מתוצרת בריטניה. הקומפוזיציה נהדרת. החיילים הצמודים זה לזה כגוף אחד, יוצרים משולש שבקודקודו החיילת, המניחה ידיה על כתפי חבריה לנשק.

בתאריך 25.5.1948 החליטה הממשלה על פירוק המחתרות והקמת צבא הגנה לישראל. בתאריך 28.6.1948, בעת ההפוגה הראשונה במלחמה, הושבעו החיילים לצבא הגנה לישראל במסדר חגיגי. מצאתי אצל אבי צילום זה ובגבו כתוב "ההשבעה לצ.ה.ל", ודאי היה זה מעמד מרגש ומשמעותי מאוד עבור המשתתפים בטקס.

מסדר ההשבעה לצ.ה.ל. החיילים ב"מדי א'" בהירים – מכנסיים קצרים ולקרסוליהם חותלות (פאטֵס), חלקם עם כובע אוסטרלי חלקם עם קסדה לראשם. הנשק של המפקד אינו רובה ארוך אלא "טומי גאן" (תומפסון M1) או "שמייסר" גרמני (MP 40).

מעניין להשוות את נוסח ההשבעה לצ.ה.ל אז והיום.

נוסח שבועת האמונים לצה"ל ב-1948:

במורא אחריות וברטט קדושה, נעמוד ביום זה להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל… על קדושת דמם של רבבות מבני עמנו ועל כיסופיהם של דורות עתיקי ימים – צמאי חופש, גאולה ופדוּת.
נזכור ברגע זה את אלה מתוכנו אשר לא חסכו את חייהם היקרים והצעירים למען הותיר לנו ולבנינו אחרינו, חיי חופש ועצמאות במולדת המשוחררת…
עם שבועתנו הנאמנה למדינתנו, נכריז ביום זה קבל עם, עולם ומלואו – כי נשבענו לא להניח לנשקנו, לא לחסוך מעצמנו כל עמל ותלאה, לא להירתע מכל קרבן שיידרש, עד ימוגר האויב הזדוני ויושכן שלום עדי עד בארצנו-מולדתנו…
ביום זה נחתמה פרשה מפוארת בדברי ימי ההגנה העברית – צבא המחתרת של העם היהודי במאבקיו לשחרור ועצמאות מדינית – ונפתח פרק ראשון של דברי הימים של צבא ההגנה לישראל.
יהיו טוהר הנשק, הנאמנות והמסירות לענייני האומה, הדביקות הקנאית במוסר הישראלי של ההגנה העברית – עמוד האש ההולך לפני מחנות צבא הגנה לישראל."

נוסח השבועה לצה"ל כיום: – קצר ונטול פאתוס. הנכונות להקריב את החיים מפורשת יותר.

אני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל".

חופשה בבית, מצטלמים ב"גן המלך ג'ורג' החמישי" בנתניה. אבי בבגדי צמר מגרדים שזכו לכינוי "סקוטצ'ברייט", על קרסוליו החותלות (פאטס) מהן לא נפרד שנים ארוכות.

כאשר פורקה חטיבת אלכסנדרוני בשנת 1949 הועבר אבי ל-ש.ב. שירות הביטחון, אשר קם רשמית במארס 1949 בפיקודו של איסר הראל. אחת המשימות בהן עסק אריה היא גילוי ומעקב אחר מרגלים שנשתלו בין העולים ממזרח אירופה. אריה משתחרר מן הצבא הסדיר בפברואר 1950. באוגוסט 1950 הופך שירות הביטחון מיחידה צבאית למסגרת אזרחית במשרד הביטחון, ואריה ממשיך לשרת בש.ב. כעובד מדינה, אך כעבור זמן מה מטילה אימא שלי ווטו על העניין. הסיבה הרשמית –  שנתיים וחצי נעדר אבי מן הבית והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות, בעוד אימי הדואגת נמצאת לבד. התפקיד בש.ב. חייב אף הוא היעדרויות ממושכות מן הבית, הרחק מן הכלה הצעירה. הסיבה הבלתי רשמית – במסגרת המעקב אחר חשודים בריגול, אם החשוד היה מתגורר במלון, אבא שלי היה מצרף אליו בחורה מן השירות ויחדיו היו מתחזים לזוג נשוי ושוכרים את החדר הסמוך כדי לעקוב ולצותת. בילוי לילי בחדר משותף במלון עם בחורה זרה – זה כבר היה יותר מידי עבור אימא שלי, והיא הכריזה: או אני או הש.ב. אבא שלי בחר בה. (אני חושב שכך נקטעה קריירה מזהירה במוסד).

אבא שלי היה מסמר כל מסיבה והפליא לנגן במפוחית פה.

הנה מסמך שמצאתי בין ניירותיו של אבי, תעודת שחרור משירות חובה, פברואר 1950, ואישור על קבלת דמי שחרור, 41 לירות.

בשירות הביטחון לא קיבלו ברוח טובה את פרישתו של אריה. הם אפילו איימו עליו שאם יפרוש יוצב בחיל הנדסה. ואכן מימשו את האיום. אבא שלי הועבר לחיל הנדסה וקיבל את התואר המאיים "חבלן" . במלחמת ששת הימים הוא השתתף בכיבוש רמת הגולן. תפקיד היחידה שלו היה לפלס את דרכם של כוחות החי"ר והשריון ע"י פינוי המוקשים הסוריים. התפקיד היה קשה ומסוכן משום שלא היו בידנו מפות שדות המוקשים.

היערכות לעלייה לרמת הגולן, מ. ששת הימים. ראשי תיבות זחל"ם – זחל למחצה

לאחר המלחמה, יצא אבי לשירות מילואים למשך 90 יום מידי שנה בשנה, כדי להמשיך ולפנות את המוקשים הסוריים ברמת הגולן. פינוי המוקשים היה ידני. זחילה בין אבני הבזלת והקוצים, חיפוש ונטרול מוקשי אדם ומוקשי רכב בעזרת דקר (היום נקרא "ערכת חיטוט"). זוהי מלאכה הדורשת מיומנות גבוהה, אך בעיקר עצבי ברזל. המוקשים ישנים, חלודים ובלתי צפויים. לחלקם מנגנוני השהייה והטעייה. השהות בתוך שדה המוקשים היתה במשך ארבע שעות שאחריהן יורדים לאזור מחניים לנוח בחורשת אקליפטוס, ואז עולים שנית לעוד ארבע שעות של פינוי מוקשים.

פינוי מוקשים ברמת הגולן. הסרט הלבן מסמן את נתיב ההתקדמות. סימנתי בחיצים אדומים את המוקש בקרקע שעדיין לא נוטרל, ומאחור המוקש שכבר טופל.

בשדה המוקשים ברמת הגולן. שימו לב לברכיות – מגיני הברכיים על רגליו של אבי. שעות רבות של זחילה מורטת עצבים. בתיבות העץ מניחים את חלקי המוקש שנוטרל.

החבלנים, אנשי מילואים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, בעת "מנוחתם" בצל עצי האקליפטוס ליד קיבוץ מחניים. אבי, סמל המחלקה, מאחור בעמידת פישוק סמכותית…

מה שמפליא אותי הוא שאבי נמצא בשדה המוקשים ללא אמצעי מיגון, אפילו בלי קסדה. בתמונה הבאה שפורסמה על ידי "הרשות לפינוי מוקשים ונפלים" נראה מפנה המוקשים הממוגן כיאות ומצוייד במגלה מתכות. השדה הועלה באש כדי להסיר את הצמחייה:

וכך נראה לוחם הנדסה קרבית כיום, באימון של פינוי מוקשים ברמת הגולן. רק סרט הסימון הלבן לא השתנה. מקור: ויקיפדיה:

חיל ההנדסה קיבל את פרס בטחון ישראל בשנת 1969, על בניית ביצורי "קו בר-לב" תחת אש… על החתום משה דיין.

ברמת הגולן טמונים עדיין כמיליון מוקשים. פעולות הפינוי של הרשות לפינוי מוקשים ונפלים מתנהלות באיטיות.

אריה סיים את שירות המילואים בשנת 1979, בהיותו בן 54 שנים, לאחר שתי שנות שרות חובה ו-29 שנים בשירות מילואים. ובנוסף לכך יש לזכור את השירות בהגנה, ובמלחמת העצמאות לפני 1948. תעודת השחרור מונה את אותות המלחמות להם היה זכאי, ולכך יש לצרף גם את אות מלחמת שלום הגליל.

אום ח'אלד

לאחר חתונתם התגוררו הוריי בשכירות בשכונת בן-ציון בנתניה, שכונה שמרבית תושביה עולי תימן. בשנת 1952 או 1953 עברו הוריי להתגורר בשכירות בכפר הערבי הנטוש אום ח'אלד. אני נולדתי שם בשנת 1954, פחות משנתיים לאחר לידת אחי הבכור משה, ושבע שנים לפני שאחותי תמר באה לעולם.. כאשר הקימה הסתדרות בני בנימין, אנשי מושבות העלייה הראשונה הוותיקות, את נתניה, הם רכשו בשנת 1928, בכספו של הנדבן האמריקאי נתן שטראוס, 1,400 דונם של קרקע מאת השייך של אום ח'אלד – צלאח אלחמדאן. השייך נותר ידידותי למתיישבים החדשים, ואף הגן עליהם ועל רכושם בתקופת הגירוש התורכי ובמאורעות 1929.

בתי הכפר המקוריים היו בנויים אבני כורכר, אבן מקומית, וביניהן אדמת חמרה, והם הלכו והתפוררו והוחלפו בבתי בלוקים. בחצרות הבתים החדשים יכולת עדיין לראות אבני ריחיים ובגדרות הבתים אבנים מסותתות שנלקחו מן המצודה הצלבנית בראש הגבעה. ה"רחובות" היו דרכי עפר (בקיץ) ובוץ (בחורף) בהן התנהלו בכבדות עגלתו המטפטפת של מוכר הקרח, עגלתו של מוכר הנפט עם המיכל האדום עליה וצלצול הפעמון המכריז על בואה. הקרח והנפט היו חיוניים מאוד משום שהכפר לא היה מחובר עדיין לרשת החשמל. במטבח עמד מקרר-קרח קטן, הבישולים נעשו על גבי פתיליות והמים במקלחת ובימי הכביסה חוממו בעזרת הפרימוס הרועש. התאורה היתה על ידי עששיות, שאנחנו קראנו להן "מנורות נפט". בהמשך הופיעה ברחוב גם עגלתו של מוכר הסודה עם ה"סיפולוקסים" הכבדים. זו היתה העגלה המעניינת מכולן משום שהיתה רתומה לסוס בלגי רחב גרם, שקרסוליו מכוסים בציצות שיער עבותות. סוסים אלו הועסקו בבלגיה בהובלת עגלות הפחם במחשכי מכרות הפחם, ולא זכו לראות אור יום. יום אחד הופיע גם החשמל ואז הותקנה בתקרת החדר הגדול נברשת הנחושת והזכוכית – ה"לוסטרה". מן השוליים המזרחיים של הכפר ועד לעמק חפר, השתרעה חורשת אקליפטוסים, שריד ועדות לביצות שהיו כאן, בין מרזבות הכורכר. לי כילד זה נראה כיער עבות המשתרע על מרחבים עצומים. העצים ראשם בשמיים, והקרקע מכוסה בעליהם היבשים, המרשרשים למדרך רגל. כאשר אתם חולפים בכביש מס' 2 (כביש החוף) במחלף נתניה (כניסה צפונית) תוכלו לראות שורת עצי אקליפטוס משני צידי הכביש, שריד לחורשה שהיתה. המסגד של הכפר, שנבנה מאבני כורכר מסותתות בשנת 1865, נותר בשלמותו, מלבד צריח המואזין שהוסר, והפך, עד לימינו אלה, לישיבת אברכים, כיום "ישיבת בריסק נתן". שם היינו מתפללים בשבתות, בין האברכים הנלחמים בחירוף נפש וביידיש עסיסית על "עלייה לתורה".

מרכז הפעילות של ילדי הכפר היה עץ השקמה המפואר, ששימש לנו מגלשה, נדנדה, ומתקן נינג'ה לטיפוס, וגזעו החלול מקום מסתור במשחקי המחבואים. זהו העץ בעל הגזע הרחב ביותר בארץ ישראל ואולי באזור כולו – דרושים 25 צעדים על מנת להקיפו.

גילו של הענק הישיש כמה מאות שנים, ויש האומדים את גילו כ-1200 שנים. הוא הופיע בתיאורי המסע של נוסעים וחוקרי ארצות מן המאה התשע עשרה, ביניהם משה ויהודית מונטיפיורי, שחסו בצלו בשנת 1839. בשנת 1873 נעשה איור של העץ, איור זה מופיע באחד מארבעת כרכי הספר Picturesque Palestine, Sini, and Egypt, (ישראל, סיני ומצרים בציורים), שערך Charles William Wilson , (שגילה את קשת ווילסון בהר הבית). הנה האיור בספר שפורסם בשנת 1883.

איור זה מופיע כיום כפסיפס למרגלות העץ.

  העץ עדיין מלבלב ונושא שפע של פירות. בשנת 2011 צילמתי את העץ והסרטון הקצר מצוי ביוטיוב , בשם:  The Old Tree, HD movie – Oldest Shikma tree in Israel

צפו בסרטון (רצוי עד תומו) כדי להתרשם מעוצמת העץ העתיק. (כיום ברחוב בנימין מינץ ליד מגן דוד אדום).

בגבעה מעל העץ מצויים שרידיה הדלים של מצודה שנבנתה על ידי אחד הנסיכים הצלבנים – רוג'ר מלומברדיה. היא מוזכרת בכתבים משנת 1135 בשם: Castellum Rogerii Langobardi המצודה נהרסה בכיבוש הממלוכי ומאז הולכים שרידיה ונעלמים, ללא שימור והשגחה.

להיכן ומתי נעלמו תושבי הכפר הערבים, שהיו ביחסי שכנות מצוינים עם תושבי נתניה, ולא היו מעורבים כלל במלחמת העצמאות? התשובות על כך מופיעות בגרסאות שונות בתכלית, באתר הרשמי של עיריית נתניה  לעומת מקורות אחרים כגון מאמר מאת ספי בן יוסף ואחרים.

בשנת 1960 עברנו להתגורר ב"שיכון חיסכון" – דירה בגודל 54 מ"ר. ביום שבו נכנסנו לראשונה לדירה היינו כחולמים. מים חמים בברזים, מקרר חשמלי וכיריים-גז. אבא שלי השליך את הלוסטרה בשדה, למרות שיכלה לעשות קריירה נאה בשוק הפשפשים, ואימא שלי לקחה איתה לשיכון את אחת הפתיליות, כי הטעם של הצ'ולנט (חמין) המתבשל כל הלילה בין שישי לשבת, יוצא הכי טוב על פתיליה. וגם כמה עששיות למקרה של הפסקת חשמל. הנה העמוד הראשון בחוזה החכירה של הקרן הקיימת, ששמר אבי.

תעשיית ליטוש היהלומים סבלה ממשברים רבים, בעיקר כאשר בהודו החלו להשתלט על הענף. באחד מתקופות שפל אלו, עבר אבא שלי לעבוד בתעשייה הצבאית (תע"ש). הוא החל לעבוד כפועל במפעל בנוף ים (סמוך להרצליה ולחוף הים), מפעל שייצר חומרי נפץ הודפים. היה עובד בשבתות ובחגים ובמשמרות לילה, כדי להגדיל את שכרו. את בגדי העבודה שלו, שהיו ספוגים בחומצות וחומרים כימיים רעילים, הייתה אימי מכבסת בנפרד משאר הכביסה המשפחתית. כאשר עברתי על המסמכים ששמר, גיליתי כמה הפתעות, דברים שלא סיפר עליהם.

מסתבר להפתעתי שבשנת 1983 הוענק לאבי פרס תע"ש, עבור תרומתו בשינוי שיטות שהביאו לייעול בעבודה ולצמצום משמעותי של שעות יצור.

ולפרס צורף גם שי יקר ערך

אצל אבא שלי התגלתה  מחלת הסרטן, כמו אצל עובדים נוספים במפעל. (תמצית ממצאי תחקירים שבדקו את זיהום הקרקע והמים בחומרים מסרטנים באתרי מפעלי תע"ש, כולל נוף ים, אפשר למצוא כאן) יום לאחר שעבר ניתוח קשה צצו ליד מיטתו בבית החולים, מבעד לערפילי חומר ההרדמה, שני פקידים ממחלקת כח אדם במפעל והודיעו לו באופן רשמי שהוא יוצא לפנסיה מוקדמת. הניחו איזה נייר על המיטה ונעלמו כלעומת שבאו.

ב-30 ביולי 1992 החריד פיצוץ עז את אזור הרצליה וגוש דן כולו. עשרות טונות של חומרי נפץ שאוחסנו תוך הזנחה, בניגוד לנהלים ובאופן רשלני התפוצצו. שני עובדים במפעל נהרגו, 66 נפצעו ונזקים כבדים נגרמו לרכוש באזור נרחב. ארבעה מנהלים הועמדו לדין, הואשמו ונגזרו עליהם עבודות שירות!!! כעבור חמש שנים נסגר המפעל, שעל שטחו עתידה להבנות שכונת מגורים. בדיקות הראו שפעילות המפעל הותירה זיהום חמור בקרקע, במי התהום ובמי הים.

אבא שלי המשיך להתנדב ולתרום לקהילה

השנים חלפו ואיתן הגיעו עוד ניתוחים ואשפוזים, ופטירתה של אימי, בה טיפל במסירות אין קץ בשנות חוליה. לקופסת המסמכים הצטרפו כעת אישורים על העסקת עובד זר, אישור על טיפול סיעודי, צוואה ותעודת פטירה. בבוקר היום בו נפטר אבא שלי, בבית החולים קפלן, שאלתי אותו איך עבר עליו הלילה. "לא ישנתי כל הלילה" הזה אבי. "חיכינו למשאית שתבוא לקחת אותנו לקרב". בקרב הזה לא ניצח אבא.

אני חושב שימיו היפים ביותר של אבא שלי היו בחברת החבר'ה בצבא, במלחמות ובשירות המילואים בשדות המוקשים. הנה המחלקה שלו, בחורשת האקליפטוס במחניים (אבי ראשון מימין בשורה הקדמית), ולהם אני מקדיש את הרשומה הזו. ראו אותם. וותיקי קרבות. אנשים טובים מכל שדרות העם, שעוזבים עבודה ומשפחה 90 יום בשנה ועולים לגולן לפנות מוקשים. ולכן כיוונתי כך שרשומה זו תפורסם לקראת יום העצמאות, כי הגענו עד הלום בזכות שכמותם.