הקדמה

כתבתי עד כה על אישים ואנשי-שם רבים ואף משונים במאה וחמישים הרשומות בנושנות, וכעת הגיעה העת לכתוב על אבא שלי, אריה רוזנברג. אבא שלי נפטר לפני שש שנים, אך רק כעת אזרתי עוז לפתוח את קופסת הנעליים הקטנה בה החזיק את מסמכיו האישיים המעטים, וכמה תמונות. אבא שלי היה אדם פשוט, אם בכלל קיים דבר כזה – אדם פשוט, אדם מן השורה, אלמוני בהיבט הציבורי. לא תמצאו אותו בויקיפדיה. אך סיפור חייו וקורות משפחתו מייצגים נאמנה מה שעבר על העם היהודי והעם היושב בציון ובמדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות. היישוב הישן בחברון ובירושלים, מנדט והקמת המדינה. הגירה ותלישות, הקונפליקט בין חרדיות וחילוניות ואפילו התבוללות, ההגנה, צ.ה.ל, מלחמת העצמאות והמלחמות שבאו בעקבותיה. וגם ככל האדם, משפחה, הזדקנות, חולי ומוות. אני מנסה בהעלאת סיפור חייו להתעלות מעל האישי אל ההיבט הציבורי אותו הוא מייצג, נציגו של הרוב הדומם, שנשא בעול תלאות הגולה והמלחמות, הקים מדינה ומשפחה, מעמד העמלים. יחד עם זאת, קורותיו של סבא שלי – חיים רוזנברג, מיוחדים ומפליאים ויכולים לשמש כשלד של רומן היסטורי מרתק.

כצפוי, התחלתי להתעניין בפרטי קורות המשפחה מאוחר מידי. מרבית הקרובים המבוגרים כבר נפטרו, וזיכרונם של אלו שעדיין היו עימנו התעמעם או נמוג. נרשמתי לקורס בגניאולוגיה בארכיון הציוני בירושלים, ובקורס המצוין הופניתי לכמה מקורות מידע באמצעותם התוודעתי לעובדות ומסמכים מן העבר של משפחתי. אגב – הקורס מומלץ מאוד להעשרה וידע כללי, גם למי שלא חפץ לצייר את אילן היוחסין שלו.

היה שתקן, מין שושו כזה, ולכן בסיפור חסרים פרטים רבים. חלק שמעתי מאמא שלי, חלק מאחותו בערוב ימיה. בקטעים מסויימים נקטתי בשיטת "הינדוס לאחור" (Reverse engineering) – בניית העבר הרחוק על פי רמזים בעבר הקרוב.  לא גילה לנו אפילו לאיזו מפלגה הצביע. אני חושב שהעריץ את בגין ואת ירדנה ארזי. רק כשפתחתי את קופסת הקרטון גיליתי שקיבל פרסים ותעודות הצטיינות. לא סיפר לנו דבר על כך. בין המסמכים בקופסת הנעליים – פינת הילדים והנכדים. גלויות ששלחנו אני ואחי במלחמת יום הכיפורים, אני מהמובלעת הסורית, אחי מאפריקה מעבר לתעלה. פינת הגאווה: כרטיסי ביקור שלי ושל אחי. תמונות הנכדים במדי צבא. חיל הים, חיל האוויר.

ברשומה זו אספר על סבא רבא אפרים וסבא חיים ועל ילדותו של אבי, וברשומה הבאה, שתפורסם עוד כמה ימים, אספר על המשך קורותיו של אבא שלי, השלובות בחיי מדינת ישראל.

סבא רבא אפרים והדיליז'אנס

סיפורנו מתחיל עם סבא רבא אפרים, אבל קשה לסמן את תחילת הסיפור במרחב הזמן. הוא נולד בארץ ישראל למשפחה שעלתה לארץ ישראל מאזור מולדובה-רומניה באחת מעליות החסידים והשתכנה בצפת. עליות החסידים המשמעותיות החלו באמצע המאה השמונה עשרה. סכסוכים בין הפלגים השונים, וכן מגיפת הדבר בצפת בשנת 1812, גרמו למעבר חלק מן החסידים לטבריה ולפקיעין, ומשם לערים נוספות מן היישוב הישן, ירושלים וחברון. משפחתו של אפרים עברה לחברון. לאפרים נולדו בחברון שלוש בנות וארבעה בנים: אסתר, חיים (סבא שלי), יהושע, שולם, רבקה, בן-ציון, פרידל.

ניסיתי למצוא את משפחתו של אפרים במפקד מונטיפיורי האחרון (1875), אחד מתוך ששה מפקדי אוכלוסין שיזם ומימן משה מונטיפיורי (חמשה בארץ ישראל ואחד ב-1840 באלכסנדריה), אך הדבר בלתי אפשרי, גם משום שאפרים היה עדיין ילד בזמן המפקד וגם כי רק 10% מן האשכנזים נקבו בשם משפחתם (לעומת 90% אצל הספרדים, הגאים על שיוכם למגורשי ספרד). ובמאמר מוסגר, המפקדים האלה מאפשרים הצצה אל חיי היהודים ביישוב הישן, עיסוקיהם וההבדלים השונים בין האשכנזים והספרדים. האשכנזים התפרנסו מכספי החלוקה והשתייכו לכולל על פי מקום מוצאה של המשפחה. רובם ככולם הצהירו שהם עניים או עניים מרודים. תחת הסעיף "עיסוק/מקצוע אפשר למצוא תיאורים כגון: "אחד הבטלנים הזמינים למניין בבית המדרש", "יושב אוהל הסמוך על שולחן אביו", "עני ידוע מכאובות", "עני ודל". אבל אפרים, הרב-סבא שלי, עבד והתפרנס במלאכה קשה – נהג דיליז'אנס – כרכרה רתומה לסוסים. ובנו הגדול, חיים – סבא שלי, עזר על ידו.

הדיליז'אנסים הובילו נוסעים בתוואי הדרך ההיסטורית יפו-ירושלים, אשר יצאה משער ירושלים ביפו והסתיימה בשער יפו בירושלים (או להיפך). הנוסעים והסוסים החליפו כח ויכלו גם ללון בחאן בשער הגיא או בחאן ברמלה. בעלייה לירושלים ירדו הנוסעים ועזרו לסוסים בדחיפת הכרכרה.

"התחנה המרכזית" של הדיליז'אנסים בשער יפו

בשנת 1860 הציבו השלטונות העות'מנים 17 מצדיות זהות, מאוישות בשוטרים רכובים, שתפקידם להגן על הנוסעים מפני שודדי הדרכים. שלוש מצדיות שרדו בשלמותן – בצד המערבי של מחלף השבעה (מכוסה בצבע לבן, בתוך מתחם פרטי אך אפשר לבקר), בצד הדרומי של חצר מנזר לטרון (משופץ ושמור להפליא) ובכניסה לשער הגיא מאחורי תחנת הדלק בצד הצפוני של הכביש. חשיבותם של הדיליז'אנסים ופרנסתו של אפרים ירדו פלאים לאחר סלילת קו הרכבת יפו-ירושלים ב-1892, לקראת ביקורו של הקיסר וילהלם השני. בשנות בצורת, כאשר יבשו בורות המים בירושלים, היה נוסע אפרים להביא מים מעין מבוע בנחל פרת (ואדי קלט). בספרו של עגנון "תמול שלשום", הרומן האולטימטיבי של תקופת העלייה השנייה, יש תיאור גאוני של הנסיעה בדיליז'אנס לירושלים בערך ב-1910 (ספר שני, ירושלים, פרק ראשון):

"נסעה העגלה בין צוקין וסלעים, תלוליות וצורים. אלו מראים פנים של זעם ואלו פנים של אימה. אלו ואלו מתגעשים להתגלגל על האדמה השחוקה שלרגליהם, והאדמה השחוקה כורכת עצמה כנחש ומשתלשלת סביב העגלה. אינה מספקת לבלוע אותה עד שמסיעין הסוסים את העגלה, והאדמה נושרת איברים איברים."

אשתו של אפרים נפטרה בסביבות 1910 ואפרים התחתן שנית, עם אסתר, שהגיעה ממצרים, וממנה נולדו לו עוד שני בנים (ראה בהמשך). הילדים הגדולים – אסתר וחיים, נותרו בבית וחמשת הילדים הצעירים נשלחו לבית היתומים דיסקין בירושלים. באלבום התמונות המשפחתי שמורות תמונותיהם של הילדים, הבנים בחלוק "ירושלמי" ותרבוש. בבית היתומים בו ההנהלה והחינוך היו של חרדים, שרר משטר של תת-תזונה, אלימות פיזית והתעללות. זו היתה נקודת שבר במשפחה והילדים שבגרו לא מחלו לעולם על שליחתם לבית היתומים. כנראה שהמשפחה עברה להתגורר בירושלים בגלל עיסוקו של אפרים, או פטירתה של רעייתו, ולא חוותה את הטבח בחברון ב-1929, אך אין לי מידע או אישור על כך ועל התאריך המדויק, אם אכן עברו. בצילום למטה – פרידל ושולם בבית היתומים.

סבא חיים מגויס לצבא התורכי ומגיע לגרמניה

חיים, סבא שלי, נולד בחברון בתאריך 2.10.1897 – ממש לפני מפנה המאה. כאמור, בהיותו הבן הגדול ביותר, עזר לאביו בנהיגה בדיליז'אנס וטיפול בסוסים. בהיותו בן 17 פרצה מלחמת העולם הראשונה וחיים גויס לצבא התורכי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חברה הממלכה העות'מאנית ל"מעצמות המרכז". הממשל העות'מאני ביטל את משטר "הקאפיטולציות" (8/9/1914) אשר העניק לנתיני אוסטריה, אנגליה, גרמניה, צרפת, ורוסיה זכויות מיוחדות וחסות קונסולרית. עם הביטול נעשו למעלה ממחצית יהודי ארץ- ישראל נתינים זרים והיו מיועדים לגירוש (חלקם עזבו, חלקם גורשו למצרים, בייחוד נתינים רוסיים, מאחר שרוסיה היתה אויבתה של תורכיה במלחמה זו). על רקע זה קמה בישוב תנועת ההתעתמנות, קרי קבלה מזורזת של האזרחות העות'מאנית, המחייבת גם התגייסות לצבא. זאת, במגמה להציל את הישוב היהודי בארץ- ישראל מגירוש. בארץ ישראל שררו רעב ומגיפות שהפילו חללים רבים, וכן התעמרות השלטון התורכי, בראשו ג'מאל פשה. חיים גויס מתוקף היותו עות'מאני. חיים שמר באלבום התמונות שלו צילום של חייל תורכי, כנראה חבר לנשק.

התורכים הכריזו על המלחמה כמלחמת ג'יהאד ולכן היהודים והנוצרים לא שרתו כלוחמים אלא בתפקידי מנהלה. מתגייסי היישוב היהודי, מלבד מעטים שהוכשרו כקצינים, שובצו לגדודי עבודה בהם התנאים היו בלתי-אנושיים. בנוסף לעבודת הפרך  – רעב, מחסור בבגדים ונעליים, מחלות ואלימות. איני יודע לאיזו חזית נשלח חיים ומה היה תפקידו שם. ברור שהיה באזור קרבות משום שנפצע – כדור פילח את זרועו. קצינים ובעלי מקצוע גרמנים סייעו לצבא התורכי בכל החזיתות ומי שטיפל בחיים לאחר פציעתו היה רופא גרמני, שהפך את חיים למשרתו האישי. כאשר חזר הרופא לגרמניה מולדתו, לקח איתו את חיים. וכך מצא עצמו חיים, הנער מחברון וירושלים, בעיר ברסלאו (Breslau), עיר על גדות נהר אודר, בירת מחוז שלזיה בממלכת פרוסיה. בעיר זו היתה קהילה יהודית מן העתיקות באירופה, החל מן המאה ה-13, ובזמן מלחמת העולם הראשונה היתה זו הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, שמנתה למעלה ממאתיים אלף יהודים. בשנת 1945 כבש הצבא האדום את העיר והיא סופחה לפולין, שמה כיום וורוצלב (Wroclaw).

בצילומים של חיים מתקופה זו, הוא נראה מהודר, אפילו מטורזן, בחליפה, עניבה ומקטרת.

חיים נעשה יינן, מומחה לייצור ושיווק יינות, ועבד ביקב Weiss & Zagorski (וייס וזגורסקי, שמות יהודיים). כיצד הפך הנער מחברון, ממשפחה חרדית, העוזר לאביו לטפל בסוסי הדיליז'אנס ותרבוש על ראשו, ליצרן וסוחר יינות? כיצד רכש השכלה וכיצד השתלט על השפה הגרמנית? הנה צילום מאלבומו של חיים, של היקב בו עבד:

את הדיליז'אנס והסוסים החליף חיים במכונית בעלת כמה וכמה כוחות-סוס…

ויתרה מכך – חיים החליף את שמו הפרטי לשם גרמני: היינריך (Heinrich), שאפילו אינו תרגום שמו העברי, והתחתן עם אישה גרמניה, לא יהודיה, בשם גרטרוד (Gertrud), אותה הכיר כמוכרת בחנות יינות. גרטרוד נולדה בברסלאו, והיתה מבוגרת מחיים בשלוש שנים.

בתאריך 14.2.1925 נולד אבא שלי וקיבל את השם: היינץ ליאופולד (Heinz Leopold). שנה וחצי לאחר מכן באה לעולם אחות של אבא שלי, וקיבלה את השם: אורסולה (Ursula). הנה סבא חיים ואבא שלי הפעוט:

והנה כל המשפחה, הילדים בבגדי מלחים כמקובל אז:

הנה בתמונה הבאה, היינץ ליאופולד ואורסולה בדרכם לבית הספר. בצילום השני אבא שלי אוחז בחרוט מלא ממתקים שמקבל כל ילד ביום הראשון ללימודים בכתה א'. החרוט נקרא בגרמנית Schultüte ואפשר לקרוא עליו כאן.

וישנם צילומים על המזחלת בשלג ובפיקניק על גדות הנהר אודר, אך בשנת 1933 הכל השתנה.

סבא חיים חוזר לפלשתינה

בשנת 1933 הופעלו חוקי ההפליה נגד יהודים במלוא כובדם. בריוני פלוגות הסער רצחו יהודים רבים בברסלאו, ואנשי העסקים היהודים חיסלו את עסקיהם. נושאי משרות יהודים סולקו מן האוניברסיטה ומבית המשפט. בוקר אחד מצאו חיים וגרטרוד צלב קרס גדול מצויר על קיר חזית ביתם (הצילום מצוי באוסף התמונות המשפחתי). במבט בוחן על צילומי המשפחה מצאתי הד לאווירה ששררה אז, ואולי זה צולם כך בכוונה. הנה בצילום הראשון שני הילדים על גדות הנהר:

הגדלתי את התמונה, ועכשיו אפשר לראות מה כתוב בגרפיטי על הקיר מעבר לנהר. בין מלה למלה צלבי קרס. משמעות המלה הראשונה "לנקות" (במשמעות של הרחקת זבל או ניקוי אורוות), ומשמעות המלה השנייה "רשימות". יש כנראה המשך למשפט. ראו הארה בתגובתו של habaheer בנושא זה.

חיים החליט לחזור לארץ ישראל, כנראה ההחלטה הגורלית ביותר שעשה בחייו. אך לשם כך היה צריך לקבל סרטיפיקט מן השלטון המנדטורי ולהוכיח שיש מי שיקלוט אותו ויתמוך בו כלכלית כדי שלא ייפול למעמסה על הציבור. הנה טופס הבקשה שמילאו כאן שני אחיו, בן ציון ויהושע, שציינו את מקום עבודתם – סנדלרייה בתל אביב ומנהל עבודה בפרדס של ירמיהו בוקסר בנס ציונה, ואת גובה שכרם החודשי. השלישי הוא יעקב ציגלרויט, נהג משאית מראשון לציון, בעלה של רבקה, אחות של חיים, כלומר גיסו של חיים (ראו עליו בהמשך). לטופס צורפו גם אישורים של שלושת המעסיקים של המבקשים, וכך אני יודע שהפרדס הוא של משפחת בוקסר הידועה בנס ציונה. הנה חלקו העליון של הטופס, שהגדלתי להקלת הקריאה. מן הטופס למדתי שחיים התגורר ברחוב הומבולדט, אחד משני האחים המפורסמים (על האחד נכתב הספר "המצאת הטבע"). שימו לב מה כתבו האחים בהגדרת מקצועו של חיים: "חקלאי ויוקֵב" . יוקב במשקל יוגב, כלומר, עובד ביקב.

חיים-היינריך ובני משפחתו – גרטרוד, היינץ ליאופולד ואורסולה – קיבלו אישור לעלות לפלשתינה. עבור חיים זו הייתה חזרה הביתה. באוגוסט 1933 הוטבעו חותמות הרייך על מסמכיהם והם הפליגו מנמל טרייסט באיטליה אל נמל יפו, במהירות מרבית של 32 קמ"ש, על גבי אוניית הקיטור מרתה וושינגטון, שנקראה ע"ש הגברת הראשונה הראשונה של ארה"ב והיתה בעלת היסטוריה מעניינת. ב-1932 הוסב שמה ל"תל-אביב". התמונה הראשונה היא ציור משנת 1909 המתאר את הפלגת האוניה מנאפולי לניו-יורק, כשברקע הר הגעש המעשן. התמונה השניה היא צילום משנת 1919 כאשר האניה היתה בצי האמריקאי.

הנה הפספורט של אבא שלי, שהיה בן שמונה.

באוקטובר הוחתם הדרכון על ידי הבריטים בברלין (למעלה בצד ימין) .

בין תאריך הלידה לבין שם ארץ המוצא "פרוסיה), מופיעה חותמת כחולה מטושטשת: "Palestine".

והנה תעודת המסע המשפחתית:

בעמודים הפנימיים של תעודת המסע (התמונה הבאה) אפשר לראות כמה דברים מענינים: מקום הלידה של חיים נכתב "ירושלים". בסעיף מקצוע כתוב שהיה Weinkaufer' , שמשמעותו המילולית "קונה יין", כלומר סוחר יינות, אך גם יינן וטועם יין. בסעיף סימני היכר מופיע תיאור פציעתו ביד שמאל. התעודה נחתמה באוגוסט 1933.

בתאריך 13.11.1933, בנמל יפו, רשם פקיד מחלקת העליה והעבודה של הסוכנות היהודית לא"י את שמותיהם של התיירים והעולים שהגיעו באוניה מרתה ושינגטון. הנה ברשימה חיים ובני משפחתו בשמותיהם הגרמניים.

האוניות שהגיעו לנמל יפו לא יכלו להגיע עד לקו החוף בגלל הסלעים (סלע אנדרומדה) ועגנו במרחק מה מן החוף. ערביי יפו היו יוצאים לקראת האוניות בסירות קטנות, והנוסעים וכבודתם היו מורדים-מושלכים לסירות שהיו משיטות אותם אל החוף. דודה שלי, אז אורסולה בת ה-7, מספרת שהופתעה לשמוע את אבא שלה, חיים, משוחח עם משיטי הסירות בערבית. את מזוודתו מילא חיים בספרים עבי-כרס בגרמנית, שעסקו בייצור יינות וליקרים. כאשר הגיעו לארץ ישראל נעלמו השמות הגרמניים של בני המשפחה. היינריך חזר להיות חיים, גרטרוד הפכה לרות, אבא שלי, היינץ-ליאופולד הפך לאריה (ליאו = אריה) ואורסולה נקראה מעתה שושנה.

חיים ומשפחתו הגיעו לכפר גנים, שהיה אז יישוב עצמאי בעל צביון חקלאי, ואחר כך נבלע בתוך פתח תקווה – מלאבס, שם שכרו צריף קטן ברחוב פיק"א. אני זוכר את הצריף הזה, המכוסה ב"נייר זפת" שחור, ובחצרו מתרוצצים תרנגולי הודו. הרהיט הדומיננטי בתוך הבית היה גרמופון ענק, עם ידית לדריכת הקפיץ (מנואלה), עליו נוגנו תקליטי בקליט עבים עם אופרות. הנה צילום נהדר של רות, שושנה ואריה בצריף. אריה עם כובע שעם אוסטרלי.

ברשימת הבוחרים לראשות המועצה המקומית פתח תקווה משנת 1936, מצאתי את שמותיהם של חיים רוזנברג בן אפרים ורות רוזנברג בת יהושע. כשהראיתי זאת לאבא שלי ביום הולדתו התשעים, התבדח שצריך היה לכתוב רות בת ישוע. חיים פנה ליקבים בראשון לציון ובזיכרון יעקב והציע את שירותיו כמומחה ליינות וליקרים, אך בשני היקבים נאמר לו שהם מייצרים יין לקידוש ואין להם צורך במומחים. חיים היה מאוכזב מאוד, שיברון-לב שנשא עד לסוף חייו הקצרים. כדי לפרנס את משפחתו פרש יריעת בד מתחת לגרם מדרגות ופתח דוכן קטן לירקות ופירות בשוק של פתח תקווה.

דוכן הירקות הקטן של חיים בשוק בפתח תקווה. חיים בוצע אבטיח "על הסכין". מאחוריו כרזה של ה"אגוד למען תוצרת הארץ" המזהיר מפני קניית בננה זרה. מעל הארונית תלויים ספוגי רחצה טבעיים "ליפה" (זהו הצמח הטרופי ממשפחת הדלועיים Luffa – המכונה בטעות ליפה, שפריו המיובש שימש כספוג רחצה). הגג הוחלף בפח גלי.

ועד סוחרי השוק של פתח תקווה. חיים יושב ראשון מימין.

אבי לא סיפר כלום על חיי המשפחה באותם ימים. בשנת חייו האחרונה, יזמתי מפגש העלאת זיכרונות עם שושנה, אחותו, שהיתה בת 89 והתגוררה בדיור מוגן. תגובתה הראשונה של שושנה היתה שאינה יכולה לדבר על העבר, משום שכל שכניה למסדרון הם ניצולי שואה ואם הם ידעו שאמא שלה היתה גרמניה הם יהרגו אותה. ואז הסתבר שטראומה זו מלווה את שושנה, וכנראה גם את אבא שלי, מילדות. שושנה סיפרה שהורי חברותיה לבית הספר, איכרי פתח תקווה, לא הרשו לבנותיהם לשחק עם שושנה, ואסרו עליהן להזמינה לבתיהן, משום ש"אמא שלה נאצית ואבא שלה ערבי". חיים היה שחום-עור ודיבר ערבית רהוטה עם הפלאחים והסוחרים הערבים בשוק, אבל השמועות לא מנעו מן החרדים לשנורר מחיים ירקות ופירות כתרומה, והוא נתן בנדיבות. אבי ואחותו למדו בבית הספר היסודי פיק"א בבניין ההיסטורי בפינת הרחובות פיק"א-רוטשילד, המיועד כיום לשימור. כשהחלו ללמוד בתיכון היה עליהם לשלם שכר לימוד שלא היה ביכולתו של חיים לשלם, ואז הגיע להסכם עם מנהל בית הספר, שבמקום שכר לימוד, המנהל ובני משפחתו המורחבת יקבלו ירקות ופירות בחינם. שושנה סיפרה שהיו מרוקנים את החנות הקטנה. היו אלו שנות מלחמת העולם השנייה, ואת גרטרוד-רות החרימו ונידו. היא מצאה בדוחק עבודה בניקיון בתיהם של הרופאים הייקים במושבה. שני אחיה של גרטרוד שירתו במלחמת העולם השנייה בצבא הגרמני בצוללות, ושניהם נהרגו במלחמה. הנה כמה תמונות שמצאתי באלבום המשפחה, אחיה של גרטרוד בצבא הקיסרי הגרמני לפני מלחמת העולם הראשונה (1913), ולאחריה (1920).

בשתי התמונות האחרונות, אחיה של גרטרוד מסומן ב-X (יושב בצד ימין). בצילום התחתון – כנראה יחידה להגנה מפני מטוסים. החברה ששמה צרוב בצד ימין למטה, יצרנית הזרקורים, קיימת עד היום ומייצרת פנסי קסנון למכוניות.

המצב הכלכלי בבית היה בכי רע והילדים נאלצו לנטוש את לימודיהם ולצאת לעבוד למחייתם. שושנה נעשתה תופרת. אבא שלי התגייס לארגון ה"הגנה" . הוא עבד כאח בבית החולים עפולה וגם כחובש בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, ואז נשאב אל סדנאות היזע של מלטשי היהלומים בנתניה, שם פגש את מי שעתידה להיות אשתו – אימא שלי. המשך קורותיו ברשומה הבאה.

אריה ושושנה בחוף הים בתל אביב, 1934-1935, ישראלים לכל דבר

סבא חיים נפטר בהיותו בן 56, שנה אחת לפני שאני נולדתי, ולא זכיתי להכירו. הוא עבר בחייו מהפכים מפליאים, מנער בירושלים העות'מאנית ליינן בגרמניה, ושוב לחיי מחסור בארץ ישראל. ומת טרם זמנו. סבתא גרטרוד היתה מגיעה אלינו לנתניה, בייחוד כאשר אבי יצא לשירות מילואים, וזה קרה במשך כמה חודשים מידי שנה (פרטים ברשומה הבאה). לא ידעה כלל את השפה העברית. כל ערב היתה פורמת את שערה שהגיע כמעט עד הרצפה, מסרקת אותו בקפידה רבה, ואז מגלגלת אותו סביב ראשה ככעך. חייה לא היו קלים כאן, סבלה מחרם ונידוי. ובערוב ימיה לקתה בדמנציה קשה. הנה תמונתם של חיים וגרטרוד-רות בהיותם מבוגרים, גרטרוד נראית כפי שאני זוכר אותה.

פרטים נוספים על משפחתו של סבא רבא אפרים:

בשנת 1939 נערך מפקד האוכלוסיה העברית בירושלים , כהכנה לבחירות לכנסת ישראל בשנת 1942. טפסי המפקד שמורים בארכיון הציוני ושם מצאתי את משפחתו של אחד הבנים שנולדו לאפרים מאשתו השניה אסתר – .שהגיעה מאלכסנדריה והיתה בת 55 בעת המפקד. הנה טופס המפקד במשפחתו של מנחם בן אפרים רוזנברג, נגר במקצועו, בשכונת גבעת שאול. מצויין שאסתר ספרדיה, ומידי פעם ישנה אצל בנה השני בחצר כולל רומנים.

בארכיון מוזיאון ראשון לציון מצאתי את רבקה (רוזנברג) ויעקב ציגלרויט. זאת בעקבות טופס הבקשה לרשיון עליה שיעקב חתום עליו. נפגשתי עם נכדותיהם.

מן הפרטים הכתובים על רבקה, אחותו של חיים ודודה של אבי, אפשר לאשרר כמה עובדות חשובות בסיפור המשפחתי. היא נולדה בחברון בשנת 1902, אמה נפטרה בילדותה והיא נשלחה לבית היתומים "דיסקין". לזוג היו שני בנים, מתניה ואמנון. הבן הצעיר אמנון נהרג בגיל 16, כאשר שני מטוסים מצריים הפציצו את ראשון לציון ותל אביב ב-3.6.1948. בראשון לציון נהרגו 25 אזרחים בהפצצה זו. עוד באותו היום הופלו שני המטוסים בידי מודי אלון, מפקד טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר. אחת מן הנכדות של רבקה ויעקב נקראת אמנונה על שמו.

בן ציון, האח הצעיר ביותר של חיים, סנדלר במקצועו, התנדב במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי. המתנדבים נשלחו ליוון כחיל חפרים, רובם אפילו ללא נשק. ב-21 מרץ 1941 נכנע הכח הבריטי לגרמנים, אשר לקחו בשבי 10,000 מהם, מתוכם 1300 מתנדבים מא"י. מאחר והם היו חיילי הצבא הבריטי, בחסות הצלב האדום, לא נשלחו השבויים היהודים למחנות ריכוז, אלא למחנות שבויים שהועסקו בעבודות כפייה קשות. רצה הגורל, ובן ציון הועבר למחנה עבודה בשלזיה, על גדות נהר האודר, אותו מחוז בו התגורר חיים שמונה שנים לפניו, אך כעת הוא היה בתחומי פולין. השבויים שוחררו ב-1944 ע"י הצבא האדום והצבא האמריקאי והמשיכו לשרת בצבא הבריטי עד 1945.

המשך קורותיו של אבא שלי ברשומה הבאה:

אבא שלי. חלק ב' – מאום ח'אלד לנוף ים.