148 – תעלומת יער המגינים, לכבוד ט"ו בשבט תשפ"ב

רשומה זו עוסקת בהנצחה וזיכרון אך גם בשכחה, השתקה והדחקה. הרשומה נולדה בעקבות שיר שנכתב אודות אם שכולה בשנת 1950, שגרם לי לצאת למסע חיפוש אחר תיעוד היסטורי חמקמק ונעלם. ההקשר לט"ו בשבט הוא השתלבות מפעלות הייעור של קק"ל בתרבות ההנצחה והשכול בישראל. נתמקד בייחוד ביער אחד שניטע בט"ו בשבט תש"ט – "יער המגינים". באותו יום, ט"ו בשבט תש"ט (14.2.1949), התרחש אירוע נוסף, אירוע מכונן בתולדות המדינה שאך זה קמה.

כבר מראשיתו של מפעל הייעור בארץ ישראל, שולבה נטיעת היערות בתרבות השכול וההנצחה. בתחילה שימשה עבור קק"ל הקדשת היער לאישיות מסוימת כאמצעי לגיוס כספי התורמים. כך מותגו שני היערות הכושלים הראשונים של קק"ל (עצי זית) בבן-שמן ובחולדה כ"יער הרצל". כך גם נעשה עם "יער בלפור" בהרי נצרת בסוף שנות העשרים, יער המלך בודואן, יער אלינור רוזבלט, יער המלך ג'ורג' החמישי, יער המלכה אליזבט, יער הברון בזכרון יעקב, ועוד ועוד. יער אשתאול מכיל אתרי הנצחה, בחלקם מבנים גרנדיוזיים, המוקדשים למנהיגים וגנרלים ממדינות אמריקה הלטינית. יערות רבים מוקדשים להנצחת תורמים מן הקהילות היהודיות בגולה (כמתואר בצורה סאטירית בסרט "סאלח שבתי" וכן בסיפור של א.ב. יהושע "מול היערות" – ראה ציטוטים בתחתית הרשומה בדבר העורך). וכמובן "יער הקדושים" לזכר ששה מיליון שנספו בשואה. בתקציר לעיתונאים בדצמבר 1952, לקראת נטיעת יער הקדושים, נכתב: "מסורת ישראל אינה מחבבת פסלים, עימודים וקשתות-זכרון. את זכר 6 מיליוני קדושינו ינציחו האילנות שישתלו באדמה הקרובה יותר ללבו של כל יהודי ויהודי." אולם ביערותינו נטועים גם אלפי אנדרטאות, פסלים והקדשות, ציוני זיכרון והנצחה. שמות חקוקים על לוחות שיש או נחושת, על שלטים מעץ או ממתכת. יער על שם, חורש על שם עץ על שם.

מיד כשהסתמן סיומה של מלחמת העצמאות, בחודש פברואר 1949, הוחלט לטעת יער להנצחת חללי המלחמה – "יער המגינים". חיפוש באתר קק"ל אחר יער המגינים מפנה אותנו אל היער המצוי בסמוך לצומת נחשון בגוש היערות גזר-נחשון. האתר גם מסביר: "השם "יער המגינים" מעיד שהיער מוקדש לזכר הנופלים במערכות ישראל."

יער המגינים, יער אורנים נטוע, משתרע על פני 3500 דונמים בין היישובים כרמי יוסף בצפון ומושב בקוע וצומת נחשון בדרום, ובחלקו המזרחי משקיף על עמק איילון. גילוי נאות: יער זה הוא אתר אהוב עלי לבילוי ומפגשים משפחתיים עם ילדיי ונכדיי. את הקטע על הרקפת בסרט "עוזי והפרחים" אודות ד"ר עוזי פז, צילמתי ביער המגינים. 

ד"ר עוזי פז בין הרקפות ביער המגינים, מתוך הסרט הדוקומנטרי "עוזי והפרחים"

ביער עובר קטע ממסלול האופניים מים אל י-ם. בין עצי היער נטועים אנדרטאות וציונים רבים להנצחת חללי מלחמות ישראל, ביניהם מטוס התובלה "נורד" וכן זחל"ם, שהובאו לכאן בשלמותם. צופה על נופי עמק איילון ולטרון אנדרטת "משבר לתקווה", שלושה סלעים המקיפים עץ זית, המנציחה את זכרם של 436 אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ), ניצולי שואה שהיו שריד אחרון למשפחתם, ונפלו במלחמת העצמאות.

בנקודה הגבוהה ביותר ביער, מצפה בקוע (256 מ') נטוע עץ דקל גבוה, ומסביבו תשעה סלעים גדולים עליהם חקוקים ציוני דרך בחייו ובפעילותו הציבורית של משה שרת.

לא מכבר ראיתי בכתב העת "ניב הקבוצה" (בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים) שיר עצוב, שנכתב ב-1950 לציון שנה לנטיעת יער המגינים (בט"ו בשבט תש"ט) ומתאר אם שכולה. השיר עורר בי תהיות לגבי זהותו של יער המגינים. האם היער המוכר כיום בשם זה הינו יער המגינים המקורי? הנה השיר:

כותרת המשנה של השיר מזמנת לנו הפתעה "ליום השנה לנטיעת יער המגינים בשער-הגיא בט"ו בשבט תש"ט". מוטיב השקדיה בשיר מזכיר לנו שהארוע התרחש בט"ו בשבט. מסעה של האם מתחיל מבית לחם, מדרך אפרתה, כדי לדמותה לרחל המבכה על בניה, עובר דרך אשתאול, כרמז ל"דרך בורמה" שהפכה ל"כביש הגבורה" הסלול, ומסתיים בשער-הגיא. האם יער המגינים המקורי ניטע בשער הגיא ולא ליד צומת נחשון? אם כך הוא הדבר, כיצד נעלם ונשכח היער המקורי? יצאתי למסע בעקבות ההיסטוריה החמקמקה של יער המגינים, ובדרך לפתרון התעלומה גיליתי דברים מעניינים מאוד.נחזור בהמשך לשיר, שמחברו אינו מזוהה, אך בודאי היה נוכח בטקס הנטיעה, על פי הרמזים בשיר.

ספק נוסף מתעורר בשל העובדה שביער המגינים בגוש גזר-נחשון אין כלל הנצחה לחללי מלחמת העצמאות. בכניסה אל היער לוח עץ בו מפורטות כל נקודות ההנצחה ביער, ליחידות צהליות שלמות וגם לחיילים יחידים. על פי השלט, ביער יש 105 נקודות הנצחה, מרביתן לחללי מלחמת יום כיפור ומיעוטן מלחמת ששת הימים ומלחמות לבנון. אין ביער זה כלל הנצחה ללוחמי מלחמת העצמאות.

יומני יוסף ויץ

התחנה הראשונה בחיפוש אחר יער המגינים המקורי מצויה ביומניו של יוסף ויץ. במהלך כל שנות עבודתו הציבורית ניהל יוסף ויץ, אבי היער ואבי הטרנספר, יומן יומיומי ששילב בין הציבורי והאישי. בשנת 1965 הפכו היומנים לחמישה כרכים מודפסים, כל כרך בן מאות עמודים, בהוצאת מסדה. יומנים אלו זכו לתהודה לאחרונה בעקבות סרטה הדוקומנטרי של מיכל ויץ, נינתו של יוסף ויץ "קופסה כחולה".

בכרך ד' בתאריך המתאים, מתעד יוסף ויץ את ט"ו בשבט 1949, ומתאר את שני המאורעות הממלכתיים בהם השתתף באותו יום: בבוקר – טקס נטיעת יער המגינים בשער הגיא, אחה"צ – הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. בתאריך 25 בינואר 1949 נערכו בחירות לאספה המכוננת, אשר היתה אמורה לכונן את החוקה לישראל. בט"ו בשבט היא התכנסה לישיבתה הראשונה החגיגית ויומיים אחר-כך הפכה לכנסת הראשונה. מאז ט"ו בשבט נחשב חגה של הכנסת. ויץ מתאר את אותו יום פעמיים. כציטוט מיומנו וכמכתב ששלח לרמה, (רמה סמסונוב) אלמנתו של בנו יחיעם שנפל ביוני 1946 בפיצוץ גשר א-זיב. בנובמבר אותה שנה עלו חברי גרעין "הסלע" אל מבצר ג'דין והקימו קיבוץ, שיוסף ויץ דאג להקמתו וביסוסו במקום מבודד ומסוכן זה, שעל פי הסכם החלוקה היה אמור להיות בשטח הערבי, ואף פעל ששמו יוסב לקיבוץ יחיעם על שם בנו. הנה קטעי היומן:

ובכן – הוסר כל ספק. יער המגינים המקורי היה בשער הגיא. איני יודע מה היה מיקומו המדויק, יוסי שפנייר ממכללת אפרתה כותב לי כך: "היער היה בצידו הדרומי של הכביש מעט מזרחה לבית המשאבות שבשער הגיא". כיום לא נותר ממנו זכר. יתכן ולא שרד את פגעי כנימת המצוקוקוס בשנות השבעים ואת השריפות הגדולות, והוא נשכח מן הלב. היה זה טקס ממלכתי רב-רושם, בהשתתפות אלפי אנשים. המדינה הצעירה שזה אך הוקמה, גילתה כושר אירגון וניהול, ואף הוכיחה שהיא אינה שוכחת את בניה שנפלו למענה. יוסף ויץ כותב בריחוק, אולי אפילו באירוניה, על נאומו של בן-גוריון ועל בכי ההורים השכולים, אך בל נשכח שהוא עצמו היה אב שכול ואבל.

חיפוש בכמה ארכיונים מזמן עוד כמה הפתעות, אך תחילה הנה כמה צילומים וכרזות מן הארוע, אשר מצויים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. בארכיון קק"ל רק שני צילומים מן הארוע, באחד מהם, כמובן, יו"ר קק"ל אברהם גרנות (גרנובסקי) נואם. זהו השער שקיבל את פני הבאים לטקס ועליו ציטוט מירמיהו, המופיע גם בשיר "האם" לעיל. כזכור, מדובר ברחל אמנו: כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.(ירמיהו לא, יד). ותשובת האל: כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. (ירמיהו לא, טו). לדעתי, זוהי דרישה אכזרית מאם שכולה, להמנע מבכי.

מראה כללי של אתר הטקס. החיילים ממתינים על המדרון הטרשי, ליד בורות הנטיעה, להורים השכולים (כיצד הם יצליחו לעלות לשם?)

מבט קרוב יותר לאתר הנטיעה. כך נראה אז שער-הגיא, הר טרשים קרח

יציע הקהל והמכובדים

בן-גוריון נוטע עץ. כובעי המצחייה של הקצינים נראים כאילו נלקחו מעודפי לגיון הזרים הצרפתי. בתמונה הבאה בן-גוריון נואם, או כדברי השיר הנ"ל "נאום איש שיבה".

הנה כמה תמונות של ההורים השכולים. הלב נחמץ למראם, וגדול הצער וגדולה התמיהה כיצד נשכח אתר זה, על שלטיו וציוניו?

מסתבר שנטיעות ביער המגינים המשיכו גם לאחר ט"ו בשבט, הנה כרזה המתעדת נטיעה ע"י משמר העם בל"ג בעומר, עם סמל-לוגו יער המגינים, סמל שהוצב גם ביער עצמו (בתמונה הבאה).

וכמובן – התקווה המפעמת לשלום, מאז ועד עתה.

יער המגינים ביחיעם – שיירת יחיעם

תוך כדי החיפוש אחר מידע אודות יער המגינים המקורי בשער הגיא, מצאתי סרטון של יומני כרמל משנת 1949, בו מתועד טקס נטיעה של יער מגינים ביחיעם, לזכר חללי גדוד 21. בארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים (וגם ביוטיוב) מופיעות שלוש גרסאות של צילומי הטקס ביחיעם מתוך יומני כרמל, עם ציון תאריכים שונים ( 8 ינואר 1949 שתי גרסאות ו-26 פברואר 1949). בשני התאריכים משולבים קטעים מן הטקס בשער הגיא, בייחוד בהם מופיע בן-גוריון. בכל הגרסאות ניתנה לסרטון הטקס ביחיעם הכותרת "נטיעות ט"ו בשבט 1949 של יער המגינים". ט"ו בשבט חל ב-1949 בתאריך 14 פברואר, כך שטקס שחל ביום זה לא היה יכול להופיע ביומן כרמל מינואר. פתרון החידה מצוי בקריינות הסרטון, על פיה הטקס התקיים ביום השנה להקמת גדוד 21, לפיכך הטקס ביחיעם התקיים בתאריך  25 דצמבר 1948. כלומר, תש"ט כן, ט"ו בשבט לא. נראה שהצילומים המקוריים מן הטקס ביחיעם עברו עריכה כמה פעמים, מופיעים תחת תאריכים שגויים ומעורבבים עם צילומים מן הטקס בשער-הגיא טעות נוספת בכיתוב היא שבית הקברות מצוי ביחיעם בעוד שהוא מצוי בנהריה.++ הנה הגרסה האמינה ביותר, הכוללת קריינות, ++ מתוך ארכיון הסרטים הישראלי – סינמטק ירושלים: (כאשר הסרטון עולה, יש לחזור לתחילתו בעזרת העכבר יש לצפות בקטע המצוי ממש בתחילת הסרטון). שימו לב שהשער משער-הגיא עם הציטוט מירמיהו שורבב גם לסרטון זה.

מתוך הסרטון

סרטון זה של יומני כרמל הוא העדות היחידה על יער המגינים ביחיעם. הוא אינו מופיע בכתובים (על פי חיפוש שעשיתי) ואף לא בארכיון הצילומים של קק"ל. מי הם חללי גדוד 21 וכיצד מצאו את מותם?

ב-27 במרס יצאה שיירת הספקה ומזון מנהריה לקיבוץ יחיעם המבודד והנצור, מלווה ב-90 חיילי גדוד 21. שרשרת של כשלים והתעלמות ממידע מודיעיני אמין על התארגנות הערבים להתקפה קדמו לצאתה של השיירה. בדרך הם הותקפו ממארב ע"י כ-1000 ערבים. 47 לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי נהרגו, כולל המג"ד בן-עמי פכטר. המשוריין השני בשיירה התהפך וחסם את דרך המילוט לשאר השיירה. האויב התעלל בגופותיהם של החללים. אף אחד לא חש לעזרתם. משפחות החללים לא הורשו להיות נוכחים בקבורתם  והופץ כרוז האומר: "לצמצם את האבל בתחומי הבית, לבל ישמע קול בכי בחוצות נהריה, החרדה לעתידה".

על פי עמנואל הראובני אשר גבה עדויות אישיות מניצולי השיירה בין השנים 1970-1978, כתב על כך ספר שהפך גם לתוכנית רדיו שזכתה בפרס רשות השידור, "למעלה משלושים שנה נותר סיפור השיירה עלום וחבוי, מעולם לא סופר במלואו. לב ערל גרם להדחקתו עמוק-עמוק במרתף השיכחה." (עמנואל הראובני, "שיירת יחיעם", משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1990). אצבעו המאשימה של מחבר הספר מופנית למשה כרמל, מייסדה ומפקדה הראשון של חטיבת כרמלי, מי שמכונה בסרטון "מפקד החזית". האם היעלמותו של יער המגינים מן הזכרון הקולקטיבי והעובדה שאינו מופיע כלל בכתובים, הן תוצאה של פעולות ההשתקה וההדחקה? בעדות היחידה לקיומו, הסרטון הנ"ל, לא מוזכרת בקריינות הרקע שיירת יחיעם ולא כיצד מצאו חללי גדוד 21 את מותם.

תמוהה ביותר העובדה שיוסף ויץ לא מזכיר כלל את יער המגינים ביחיעם ביומניו, ולא היה נוכח בטקס, על אף הקשר שלו לקיבוץ יחיעם. יתכן והדבר קשור להאשמות שהוטחו בו על שהקים יישוב במקום מבודד ומוקף כפרים עוינים זה, ללא יכולת להגן עליו.

כשלון שיירת יחיעם הצטרף לשני אסונות נוספים שארעו באותו חודש – שיירת נבי דניאל לגוש עציון באותו יום ושיירת חולדה ב-31.3.48. באפריל נהרגו אנשי שיירת הדסה להר הצופים. בעקבות כך שונתה הגישה של שימוש בשיירות על מנת לפרוץ אל היישובים הנצורים והחל שלב של כיבוש הכפרים הערביים המאיימים על הדרכים (מבצע נחשון).

עדות יחידה נוספת לקיומו של יער המגינים ביחיעם נמצא בכרזה מן הארכיון הציוני:

"יערות מגינים" נוספים

בארכיון הציוני מצויות מפות של יער מגינים בבאר שבע. ביקשתי מידידי ד"ר צביקה אבני, מומחה לתולדות קק"ל ולמלחמת העצמאות לנסות ולאתר על פי מפות אלו את מיקומו של יער המגינים בבאר שבע, ומסקנתו היא שיער זה היה מצוי במקום בו נמצאות כיום שכונת חצרים, שכונה ט' ונווה זאב. יער המגינים נעלם כליל. בארכיון הצילומים של קק"ל מופיע צילום של יער מגינים בנבי יושע (מצודת כח, בגליל העליון).

סיכום

בשנת 1949 בט"ו בשבט, ניטע "יער מגינים" מרכזי-ארצי בשער-הגיא, לזכרם של חללי מלחמת העצמאות. במקביל, אך בתאריכים שונים, ניטעו כמה יערות מקומיים, בקיבוץ יחיעם, בבאר שבע ובנבי יושע, ואולי אף במקומות נוספים. כל היערות האלו נשכחו ונעלמו ממערך ההנצחה של חללי מלחמת העצמאות והקרבות שקדמו לה. כיום מוכר "יער המגינים" באזור צומת נחשון, אך שם לא מונצח זכרם של חללי מלחמת העצמאות. לא ידוע לי מתי החל יער זה לשמש כאתר הנצחה. השאלה כיצד נשכחו כל יערות המגינים המקוריים, ומדוע לא שומרו וטופחו, נותרה ללא תשובה. אני מכנה זאת "תעלומת יער המגינים".במקרה של היער ביחיעם, המגמה של השתקה והדחקה של ארועי שיירת יחיעם והמחדלים הכרוכים בה, פעלה כנראה גם להשכחת יער המגינים ביחיעם.

דבר העורך – כמה תוספות למיטיבי לכת שהגיעו עד הלום:

שני קטעים על ההנצחה ביערות קק"ל מתוך אחד מסיפוריו הראשונים של א.ב. יהושע – "מול היערות" (הקיבוץ המאוחד, 1968). (נכלל גם בקובץ "כל הסיפורים" (הקיבוץ המאוחד, 1993). סיפור נפלא בו גלומה ביקורת חברתית ופוליטית:

"כבר שעה תמימה הוא סובב בין העצים ועדיין הוא מגלה תגליות. למשל, שמותיהם של נדבנים. מסתבר שאין זה סתם יער אלמוני אלא יער שיש לו שם, ולא שם אחד בלבד. על סלעים רבים קבועים לוחות של נחושת. ממורטים עד-ברק. הוא רוכן, מסיר משקפיו וקורא: לואיס שוארץ משיקגו, מלך בורונדי בלוית עמו. קרני-שמש פזיזות משתעשעות בין האותיות. השמות נדבקים בו כמו מחטי האורן הנושרים לתוך כיסיו. מה מוזר? הזכרון העייף מנסה להתחדש בשמות חסרי-הפרצופים. […] טכסים. עונה של טכסים. היער מתמלא טכסים. העצים מתכופפים מרוב כובד, מקבלים משמעות, נעשים שייכים. סרטים לבנים נמתחים כדי לתחום תחומים חדשים. אוטובוסים מפוארים מגיעים בדרך-הטרשים הקשה, לפניהם ואחריהם שיירת מכוניות מצוחצחות. לפעמים מצטרף אופנוע ועליו שוטר נרגש. אנשים כבדים יורדים אט-אט, מתערסלים כדובים שחורים, הנשים מדדות סביבם כפרפרים כושלים. לאט-לאט הם מתקבצים יחדיו, מוחצים בנעליהם השחורות את הסיגריות ודוממים – מתייחדים עם זכר עצמם. אף הצופה משתתף בטכס, מרחוק, הוא ומשקפתו, בזווית ראייה חדשה. נאומים קצרים עולים כמו ערפל דק , היער מהלך עליהם דממה. סערת מחיאות-כפיים מלומדות פורצות בבת אחת, צחצוח מספריים, הבזקת מצלמה, סיור קצר בחורשה שנכבשה, והחבורה הנכבדת חוזרת ונמוכה בתוך רכבה ומפליגה להיכן שמפליגה.
להיכן נאסף האור?
בערב, כשיורד הצופה אל הסרטים השמוטים, אל האילנות שנזדקפו בתודה, לא ימצא דבר זולתי שלט חיוור שעליו כתוב, למשל: "תרומת הבנות והבנים: זקסון לאביהם אף הוא זקסון מבאלטימור בתודה על אבהותו. שלהי הקיץ אלף-תשע-מאות".

ממראות יער המגינים העכשווי

בבלוג נושנות מצויות כמה רשומות מעניינות על ט"ו בשבט משנים קודמות. בצעו חיפוש בכפתור החיפוש בראש העמוד או שלחצו על התגית הכחולה בטור התגיות בצד שמאל של המסך. אל תדלגו על הרשומה על השקד.

8 תגובות בנושא “148 – תעלומת יער המגינים, לכבוד ט"ו בשבט תשפ"ב

    • במקרה הופיע בפוסט צילום של אנדרטה לזכר אליעזר לייטנר שעל פי התאור נולד וגדל בזכרון יעקב. . אני יושב הרבה עם אדם בשם יחיאל לייטנר שנולד בזכרון יעקב וחי בה כמעט תמיד ומן הסתם הוא דוד של אליעזר לייטנר. היום הוא בן תשעים והספיק להשתתף בכיבוש באר שבע במלחמת השחרור במסגרת חטיבת הנגב. כמפקד מחלקת המקלעים הכבדים. יוצא שיש לו מעין "זכויות" ביער המגינים שהיה בבאר שבע,וכך ניסגר כאן מעגל…
      אגב יש שאריות של פארק נטוע מוזנח ליד מסילת הרכבת הטורקית בכניסה המערבית לבאר שבע, בסביבות "גן החיות" המקומי. אולי זה חלק מאותו יער המגינים.

      • תודה גבי. אני מקווה שמישהו שהכיר את היער בבאר שבע או את תולדותיו יגיב בעקבות הרשומה ויאיר את עינינו. חבל שהדברים האלה משתכחים, ואפילו תמוה ומצער.
        אורי

  1. תגובתו של ד"ר עוזי פז, שנשלחה במייל האישי:
    אורי, כדרכך – תחקיר מקיף, מעמיק ומרתק, בלשי כמעט, התפרש על פני תחומים רבים ומגוונים. יישר כוח!
    (התפלאתי למצוא בו פרצוף המוכר לי מהגילוח…).

  2. תודה על עוד מחקר מקיף ומחדש. לגבי קק"ל, איני מופתע. כל תחום העברת ידע היסטורי לדורות הבאים פשוט נחשב מיותר בעיניהם. גם 'יער המגינים' הנוכחי לדעתי קיבל את שמו רק אחרי שמנהל חדש כלשהו סייר במקום וראה שיש בו הרבה אנדרטות.

להגיב על motior לבטל