התבשרנו היום (17.6.21) שהשרים בני גנץ ואביגדור ליברמן הניחו על שולחן הממשלה הצעה להקמת וועדת חקירה ממלכתית לחקירת אסון מירון בו נהרגו 45 אנשים ונפצעו 102. התקווה היא שהקמת וועדת החקירה תשים קץ להזנחה רבת שנים, לשחיתות ולטיוח.

בשנת 1911 אירע במקום זה אסון דומה במהותו, כאשר הצטופפות של כ-500 חוגגים על מרפסת אחד המבנים גרמה להתמוטטות מעקה המרפסת ונפילת האנשים אל מותם או פציעתם.

ד"ר ארתור רופין, שהתמנה בשנת 1908 למנהל "המשרד הארצישראלי" נכח באירוע באותו יום, ואף עמד על אותו גג, אך ניצל. הדוקטור שהגיע מברלין ללבאנט כותב בסלידה: "אף קודם למקרה-האסון השרתה עלי חגיגה זו במירון מורת-רוח יתירה. היתה כאן התגלמות מירע האמונה הטפלה. עצם המראה הביאני לכלל סילוד, האנדרלמוסיה והזוהמה הטילו בי חלחלה. עורכי החגיגה לא התקינו עצמם אף כהוא זה לשיכון אלפי עולי-הרגל. אותה שעה נדרתי נדר, ששוב לא אבוא לעולם לחזות בחגיגה זו, גם קיימתי את נדרי." קטע זה מופיע בספר השני בסדרת הזכרונות מעזבונו של רופין "פרקי חיי – ראשית עבודתי בארץ, 1907-1920 (עם עובד, 1947).

חכמי צפת וקנאיה ישבו על המדוכה ודנו בסיבות לאסון ועל מי יש להטיל את האשם. וכמובן נמצאה מייד הסיבה – חוסר הצניעות של הנשים. על הנשים הוטל איסור להשתתף בהילולה "כדי שחלילה לא תצא תקלה תחת ידיהן, ויבואו במגע עם גברים. ." וזה הקטע אשר הופיע בעיתון הפועל הצעיר:

"וקנאי צפת התחילו מיד בפעולה וקראו לאספת עם גדולה בבית הכנסת של האר"י הקדוש, כדי למצוא את האשם. בחרם גמור גזרו על הנשים שלא תיסענה יותר בל"ג בעומר למירון, וכן אסור לנשים ולעלמות לצאת לטיול בעיר ואפילו אל השוק לקנות דגים ובשר כדי שלא יבואו במגע עם גברים. אסור לנגן בכלי זמר במירון. ועל כל אלו התקנות תקעו בשופר…" (הפועל הצעיר א' תמוז תרע"א 1911).

הסופר הצעיר ש"י עגנון, שעלה לארץ ישראל בשנת 1909, היה אף הוא במירון, לשם הגיע ברגל מיפו, מהלך חמשה ימים, ואף הוא ניצל הודות לצירוף מקרים. בל"ג בעומר 1962 הוענק לעגנון תואר אזרח כבוד של ירושלים. בנאום שנשא בטקס, המופיע בספרו "מעצמי אל עצמי" (הוצאת שוקן, 2000), התברר של"ג בעומר הוא תאריך מיוחד עבור עגנון, ובו התרחשו אירועים חשובים במהלך חייו, אותם הוא מפרט בנאומו, כולל העובדה שניצל מן האסון במירון 51 שנים קודם לכן. עגנון מתאר כיצד ניצלו חייו:

חייהם של שני האישים, רופין ועגנון, הצטלבו שנית בשנת 1912, כאשר רופין הזמין את עגנון להיות מזכירו והמורה לעברית שלו בברלין, שם שכן המשרד הראשי של "המחלקה הארצישראלית" בראשות אוטו וארבורג, אליו היה כפוף רופין. רופין חזר לארץ ישראל כעבור זמן קצר, ואילו עגנון נותר בגרמניה 12 שנים, עד 1924, לאחר שבהיותו מאושפז בבית חולים נשרף ביתו ובו עלו באש ארבעת אלפים ספרים, ביניהם נדירים מאוד, וכמה כתבי יד של יצירותיו שטרם פורסמו.

פרט מעניין וחסר חשיבות: רופין קרא לפרק ביומנו בו מתואר האסון במירון: "ביני לבין עצמי". עגנון קרא לספר בו הוא מזכיר את האסון: "מעצמי אל עצמי".

בונוס: בפתח ספרו של עגנון ( שלא היה ידוע כלל כצנוע) "מעצמי אל עצמי" מופיע הפתיח הזה:

מקור התמונות: – כל הזכויות שמורות לצלמים ולהוצאות הספרים.

אהרן ביר, "ארץ ישראל, הלוך ונסוע בארץ האבות", ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה.

"מאה שנה ועוד 20, הסטוריה מצולמת של ארץ ישראל ממחצית המאה ה-19", ספרית מעריב, 1968.

י. קלינוב, "משוט בישראל" הוצאת לעם, 1950.