זהו סיפורה של פתחת רפיח, אשר בהשראת שתי חוברות אכתוב עליו בנימה אישית.

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו בפינה הצפון מזרחית של חצי האי סיני, כחיץ ישראלי בין רצועת עזה וסיני, עיירה קטנה בשם ימית וכמה ישובים חקלאיים. בתחילה הוקמו היאחזויות נח"ל דקלה (1968) ונח"ל סיני (1969), ובשנת 1971, לפני חמישים שנה, הוקם המושב הראשון, מושב שדות. האזור נקרא באופן רשמי "חבל ימית" אבל כולם קראו לו פתחת רפיח (העיר ימית הוקמה רק בשנת 1975 ונתנה לחבל את שמו). היישובים הוקמו על פי תוכניתו של רענן ויץ, ובהם גדלו ירקות, פרחים ומטעים, על חול הדיונות שנישא ברוח ואיים לשוב ולכסות הכול. ואכן המלחמה להסגת המדבר באה לידי ביטוי יפה בהמנון המתיישבים:

פה היו החולות הלבנים,
נודדים ועוברים בשריקה,
עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר,
ובנינו חומה ירוקה.

הגידול העיקרי היו הירקות, בעיקר עגבניות ליצוא בבתי צמיחה. תחילה יובאו לשם כך חממות זכוכית מהולנד, אך הסתבר במפתיע שהאקלים בסיני אינו דומה כלל לאקלים בהולנד וחממות הזכוכית אינן מתאימות. את קירות הזכוכית החליפו יריעות פוליאתילן (בשלב מאוחר יותר, הפכו החממות לבתי רשת, כאשר התגלה שלרשת פוליאתילן אותן תכונות תרמיות כשל היריעה, אך היא מאפשרת אוורור המונע התפתחות מחלות, ובולמת כניסת מזיקים). גידול המטע העיקרי היה מנגו. לאזור הגיע קו מים מן המוביל הארצי. כוח עבודה זול וזמין הגיע מן הערבים והבדואים באזור. (עוד בנושא הבדואים ראו בסוף הרשומה בסעיף "דבר העורך").

פתחת רפיח פונתה ונמסרה למצרים ב-25 לאפריל, 1982. היישובים הראשונים שעברו והוקמו מחדש, זה מול זה, בחבל שלום, הם הקיבוצים סופה וחולית. בעת הפינוי עקרו חקלאי הקיבוצים את עצי המנגו הצעירים במטעיהם ונטעו אותם במיקומם החדש. מפוני פתחת רפיח התיישבו במושבים שהוכנו עבורם מבעוד מועד עם חתימת הסכם קמפ דיוויד, בחבל שלום (ששה מושבים ושני קיבוצים), בעין הבשור ובנתיב העשרה.

החוברת הראשונה

בפתחת רפיח התפתחה חקלאות אינטנסיבית וחדשנית, בזכות רמתם הגבוהה של המתיישבים, ובזכות המחקר, הפיתוח וההדרכה של מדריכי ש.ה.ם (שירות ההדרכה והמקצוע) של משרד החקלאות. מדריכי ירקות, פרחים, מטעים, השקיה ודישון, הגנת הצומח. בשנת 1983 יצאה לאור חוברת צנועה בה סיכמו המדריכים החקלאיים מלשכת ההדרכה באר שבע (בניין ישן בעיר העתיקה), שהיו ממונים על ההדרכה בפתחת רפיח, את הידע שהצטבר ב-14 שנות עבודתם שם.

החוברת הזו שמורה אצלי כמסמך המעורר בי זיכרונות נוסטלגיים, ובהשפעתה אני כותב רשומה זו בנימה אישית. זכיתי לעבוד כאגרונום עם מדריכים אלו בפתחת רפיח. חלקם למדו איתי באוניברסיטה ואת חלקם אני עדיין פוגש לעתים. אך המפגש שלי עם פתחת רפיח החל לפני כן ונמשך לאחר מכן.

את היכרותי הראשונה עם חולות רפיח עשיתי במחנה ענק מוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה שנקרא: "בט"ר גיי"ש רפיח", כלומר – בסיס טירונים גייסות שריון רפיח, יחד עם עוד תשע מאות טירונים. היכרות מעמיקה יותר עשינו כאשר צעדנו בעקבות קצינת התרבות לאתר "דקל אבשלום" דרומית לרפיח, באזור שייח' זוויד.  

כזכור, יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג, אנשי מחתרת ניל"י, ניסו לחבור לבריטים, לאחר שאלו כבשו את רפיח בינואר 1917. באותו זמן, ללא ידיעתם, שהה אהרן אהרנסון במצרים, עם אנשי המודיעין הבריטי. בהיתקלות עם הבדואים, נהרג אבשלום ונקבר במקום ואילו יוסף לישנסקי נפצע בכתפו והצליח לברוח לפורט סעיד. בתאריך 25 לינואר 1917 כתב אהרנסון ביומנו (בצרפתית): "אני מגיע לפורט-סעיד לפני חצות. בתחנת הרכבת – אין איש. בקרבת 'הוטל דה לה פוסט' קורא לי שארל בוטאג'י. הוא קופץ לתוך מרכבתי ומספר, כי יוסף נמצא בפנים המלון, פצוע, הבדואים ירו עליו. אני עולה לראות את יוסף. הוא מבקשני לשלח מעלינו את בוטאג'י ומספר לי: הוא יצא לדרך עם אבשלום. הוא הגיע לבדו. אבשלום נפל מכדור שפגע בו בגבו! אבשלום בידיהם של שודדים בידואים! אבירנו, האביר ללא חת וללא דופי, נרצח בבזיון בשבת 20 לחודש! שוד ושבר". למחרת, ב-26 לינואר 1917 כתב אהרנסון: "ובכן, אבשה אמיץ הלב, אבשה נפל בכדורו של בדואי שפל, שואף לשוד. נפל, כשהוא גוסס בין ידיהם של אלה אשר בז להם מעל לכל! ויש לאמר כי כל אשר אנו יכולים לאחל לו ולכל הוא כי השחיתו מראהו וכי נקבר בלא שישארו כל עקבות. כי מה רב יהיה מספר מאות התמימים והחפים שישלמו במקרה שגופו יזוהה. רעיון זה עלול להוציא מהדעת.".

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר חזר השטח לידינו, חודשו החיפושים אחר מקום קבורתו של אבשלום. הוא נמצא בזכות הדקל אשר נבט מאחד התמרים שהיו בצידתו. בתאריך 29.10.1967 הוצא השלד מן הקרקע שמתחת לדקל וזוהה בוודאות כשייך לאבשלום פיינברג. היאחזות הנח"ל שהוקמה בסמוך כעבור שנה נקראה דקלה על שם הדקל, ומושב דקל בחבל שלום הוא ממשיכה. המרכז הקהילתי בפתחת רפיח נקרא מרכז אבשלום, וכך גם ממשיכו בחבל שלום.

ונחזור לטירונות ברפיח. כעבור כמה שבועות יצאנו לסדרה ב"שטח". נטינו את אוהלינו הקטנים "אוהלי סיירים" בין דיונות החול הרכות, לא רחוק מאוהלי הבדואים. ב"מסעות להכרת החגור" ובריצות אימוני הכושר היינו עוברים תחילה ליד אוהלי הבדואים השחורים, הדלים, ומכלאות הצאן שלהם, ואז מגיעים למושב שדות ההולך ומוקם וחולפים בין בתי הזכוכית הנוצצים, שזה אך הגיעו מהולנד. בצילומים הבאים – אלו המראות שנגלו לעינינו במושב שדות (הצילומים הם מתוך החוברת):

לקראת סיום הטירונות, הגיע אלינו המנצח האגדי יצחק (זיקו) גרציאני, אשר ניסה להפוך אותנו ל"מקהלת גברי השריון" וללמדנו שירי שריון שונים, לקראת המופע שערכנו בתל אביב לכבוד יום השריון (שכלל גם תערוכת טנקים וכלי משחית אחרים בכיכר מלכי ישראל). החזרות נערכו בלילה, לאחר יום של אימונים וטרטורים ורחיצת סירים ענקיים במטבח. תשע מאות טירונים "ניקרו" ונמנמו מול גרציאני. בקיצור – מקהלת צדיקוב לא היינו. וגם לא הצלחנו אף פעם, בכל שנות השירות הצבאי אחר כך, למצוא פרחים בקנה ובנות בצריח. אצלנו בצריח ישב אביגדור קהלני…

אפשר להתרשם כיצד נראה המקום בסרטון שצילם יונה חצור כאשר הגיע לבט"ר רפיח לבקר שם את בנו איתמר בשנת 1969. הסרטון מצוי בארכיון יונה ואיתמר חצור.

בשנים בהן שירתי בסיני, באזור רפידים, היינו חוזרים לבסיס בימי ראשון ב"הסעות". לאחר שחלף האוטובוס בכביש המקביל לחוף על פני ישובי פתחת רפיח, היינו עוצרים באל-עריש, ושם, בשק"ם, משיבים נפשנו לקראת המשך הנסיעה הארוכה והמאובקת (עדיין לא היו מזגנים באוטובוסים ובכלי הרכב בכלל) בעזרת וופל מצופה ובקבוק טמפו בעל חמוקיים מעוגלים. העצירה הקודמת היתה בגלידה מונטנה, ביציאה הדרומית מבאר שבע.

לאחר הלימודים באוניברסיטה עבדתי בפתחת רפיח, כבשאר אזורי הארץ, כאגרונום. על מנת להגיע בדרך הקצרה ביותר לפתחה הייתי נכנס לרצועת עזה בקצה הצפוני, נוסע לאורכה של כל הרצועה ויוצא בקצה הדרומי. בכביש שהיה אז דו-סטרי בין אשדוד ויד מרדכי, דהרו מולי מידי יום כ-40,000 פועלים עזתים, דחוסים במכוניות פיג'ו-404 חבוטות. שדות אגוזי האדמה, הצנוניות, התירס הגמדי ותפוחי האדמה של הקיבוצים נשקו לגדר המערכת של רצועת עזה ותושבי הקיבוצים עדיין לא ידעו שהם מתגוררים ב"עוטף עזה".

המפגש האחרון שלי עם אזור רפיח היה כחייל מילואים בעת האינתיפאדה. את המפגש הזה אני משתדל מאז להדחיק ולשכוח, אך אודה – לא בהצלחה.

ואחתום בסיפור מוזר, שקשור אף הוא לפתחת רפיח. החוברת השניה

לפני כמה שנים טיילתי להנאתי בשוק הפשפשים ביפו. מאחר והיה זה בשבת, היו כל החנויות והדוכנים סגורים, והמקום היה שומם למדי. לפתע הבחנתי מרחוק בנייר מודפס, המונח על הכביש באמצע הצומת. וכפי שאתם יודעים, איני יכול לתת לאף נייר מודפס לחמוק ממני. ניגשתי והרמתי את הנייר שהתגלה כחוברת צנומה בשם "עלי ימית" (איני בטוח בשם המדויק), כעין ביטאון פנימי של יישובי פתחת רפיח. כאשר דפדפתי בחוברת גיליתי בה ראיון עם ידידי יוסי מלאכי (לאחר שבתו איה נהרגה בפיגוע ירי בבאר שבע בהיותה חיילת, הוסיף יוסי לשמו גם את השם אביאיה), ממפוני פתחת רפיח ותושב מושב עין הבשור, שם הקים משתלה משגשגת, משתלת שורשים. למחרת הכנסתי את החוברת למעטפה ושלחתי ליוסי מלאכי במושב עין הבשור.

כעבור כמה ימים צלצול בטלפון ועל הקו, נרגש מאוד, יוסי מלאכי. והוא סיפר בערך כך – בדיוק בימים אלה אנחנו עובדים על מוזיאון ומרכז מבקרים בנושא ישובי פתחת רפיח ואחד המוצגים שאני מעביר לשם הוא העלון שלנו "עלי ימית". ודווקא החוברת שבה אני מתראיין נעלמה. הפכתי את כל הבית ואני לא מוצא. ופתאום אתמול אני מוציא מהדואר מעטפה ופותח, ובפנים החוברת החסרה.

קישור לאתר מוזיאון חבל ימית וסיני במושב דקל

דבר העורך

אני רואה חובה לעצמי להזכיר את העובדה שלשם הקמת חבל ימית פונו בשנת 1972 מן השטח כ-6,000 בדואים תושבי המקום (מספר לא רשמי 20,000). בתיהם נהרסו, שדותיהם נרמסו ומטעי השקדים והתמרים שלהם נעקרו. בארות המים מולאו בחול. השטח הוקף בגדר שמנעה את חזרתם לשדותיהם, אך הם הורשו לעבוד במשקי המתיישבים במושבי הפתחה, על אדמה שהיתה קודם שלהם. הפינוי נעשה באופן לא תקין ותחת מעטה סודיות על ידי אריאל שרון, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, ומשה דיין, שר הביטחון, ונחקר אחר כך בוועדת חקירה בראשות האלוף אהרון יריב. מלחמת יום הכיפורים, שהתרחשה שנה לאחר אירועים אלה, הסיטה מהם את תשומת הלב הציבורית. אעזר באתר הבלוג של עידן לנדו "לא למות טיפש" שפרסם תחקיר מעמיק בנושא בשם: הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית (הכוונה לגירוש הבדואים). מי שמעוניין לקרוא, הרי זה לפניו.