לאחרונה התבשרנו ש"השמיים נפתחים" ואפשר לטוס לחו"ל, לכמה יעדים מוגבלים, ארצות ירוקות המוכנות לקבל אותנו, הבאים מארץ אדומה. הטיסה הנכספת לחו"ל נראית מסורבלת ועתירת מכשולים, על פי המיטב מתוך מילון הקורונה: הנחיות, בדיקות, בידוד, ובקיצור – מתווה. הנוסע המותש צריך (גם כן על פי מילון הקורונה) לתכלל כל זאת בטרם יוכל להשתכשך במי הטורקיז ולהתייוון באחד מאיי יוון. והלא גם שם תהא אחריתו מ.ר.ה (מסכה ריחוק היגיינה). אולם, למרות כל זאת, זה לא נורא. הבה ניזכר…

שני הצילומים למעלה: הצלם י. מירלין, אוסף קרן היסוד, הארכיון הציוני המרכזי.

בנסיעותינו הראשונות לחו"ל, בשנות השמונים המוקדמות של המאה העשרים (נסיעתי הראשונה לחו"ל היתה כשהייתי בן 26), היתה חובה להצטייד באישורים ובמסמכים רבים. נסיעה לחו"ל היתה אז מבצע בירוקראטי מורכב, שחייב הכנות מדוקדקות. את כרטיסי הטיסה וההזמנות למלונות רכשנו אצל סוכן הנסיעות. לפני הנסיעה היה צורך לקבל "אישור יציאה לחו"ל" מיחידת המילואים, על גבי טופס מיוחד, ולהחתים את הדרכון. מן הבנק היינו מושכים את הקצבת מטבע זר, מחתימים את הדרכון ומצטיידים בטופס בו נקוב הסכום שמשכנו ופירוט שטרי הכסף. (במקומות ידועים בכל עיר יכולת לרכוש דולרים שחורים, אולם רווחו שמועות על זיופים שגרמו לנוסעים ישראלים תמימים לבלות בכלא בארצות אותם יצאו לתוּר). היינו רוכשים מן הבנק "המחאות נוסעים" (טרוולר'ס צ'ק) ומקפידים לרשום את מספרן הסידורי למקרה שייגנבו. במשרדי מ.מ.ס.י (מועדון מכוניות וסיירות בישראל) היינו מנפיקים רישיון נהיגה בינלאומי. בשדה התעופה התייצבנו בפני פקיד המכס שרשם את פרטי הציוד האישי איתו יצאנו, כגון מצלמה, על מנת שלא נשלם עליו מכס בשובנו ארצה. מדינות רבות דרשו להצטייד בוויזה לשם הכניסה אל גבולן, וגם תעודות חיסון כנגד מחלות שונות, ובדרך במטוס היו הדיילות מחלקות טפסים למילוי, אותם נדרשנו להציג בביקורת הדרכונים בשדה התעופה. אולם המסמך החשוב ביותר, שבלעדיו לא העזנו לצאת לחו"ל, היה "מדריך לפיד לאירופה" – מדריך הנסיעות של יוסף טומי לפיד ("האבא של"). במדריך הצטיידו אותם טיילים שיצאו לחו"ל באופן עצמאי,  ולא בטיולים מאורגנים, בהם העיקר היה להספיק לבקר (מבעד לחלון האוטובוס) בחמש ארצות בשלושה ימים.

היינו צועדים בצייתנות ברחובות הכרך הגדול והזר עם הספר של לפיד בידינו, כצליינים האוחזים בכתבי הקודש בדרכם אל המקומות הקדושים, וממלאים באדיקות אחר כל הוראותיו. היכן לגור, מה לראות, היכן לבלות, מה לקנות ומה לאכול.

כך, למשל, הגענו (1981) למסעדה שטומי לפיד המליץ לאכול בה את מרק האפונה הטוב ביותר באמסטרדם. וכך כותב טומי: "אופייני הוא המאכל הלאומי של ההולנדים: מרק-אפונה (Erwtensoep). הם אוכלים אותו בדרך-כלל בחורף, אבל פה ושם ניתן להשיגו גם בקיץ. הוא עשוי עם הרבה מאוד רביכה, והוא כה סמיך, עד כי חתיכות הנקניק אינן שוקעות בתוכו."  לא בכדי הוא מכנה את ההולנדים: "אזרחים חסודים המאמינים באלהים, במלכה יוליאנה ובמרק-אפונה".

יצאנו בעקבות לפיד לחפש את מרק-האפונה שבו הנקניק אינו שוקע. המסעדה המומלצת התגלתה ככוך קטן ועלוב עם שולחנות דביקים, ברחוב צדדי שבעמל רב מצאנו אותו בסבך הסמטאות והתעלות. מלצר אדיש הגיש לנו את מרק האפונה. הם כבר היו רגילים לישראלים המוזרים שבאים רק בשביל מרק אפונה. לא היה כלל נקניק במרק, אך היו כמה קרוטונים שכן שקעו במרק הדליל. מולנו, בעברו השני של השולחן, ישבו שני ביטניקים מלוכלכים שהביטו בעיניים כלות אחר כל כף מרק שהעלינו מן הצלחת. קירבתי אליהם את סלסילת הלחם והם בלעו הכול במהירות. בעקבות חוויה גסטרונומית-קולינרית-אנתרופולוגית מכוננת זו, עברנו למדריכי מישלן, החוברות הצרות בכריכה הרכה, הירוקה.

אמסטרדם היתה מלאה באותם ימים בביטניקים, או היפים, או נערי-פרחים כפי שהם כונו, שנמשכו לחופש ולהכנסת האורחים ההולנדית שכללה רכישת סמים ללא הפרעה. הם היו מתגודדים סביב הפסל הלבן בכיכר דאם ומעשנים סמים, או רובצים בסמטאות השכנות, מעשנים ומזריקים מכל הבא ליד. ברחוב הראשי, ליד בית הכלבו הענק, De Bijenkorf חלפנו על פני נער שהתנודד והעביר את משקל גופו מרגל אל רגל, ונראה כעומד ליפול על המדרכה בכל רגע. בידו האחת אחז בצנצנת ריקה של חמאת-בוטנים, וכל כולו היה מרוכז בה. ניסיתי ללכוד את מבטו, אך כשהרים את עיניו להרף עין מן הצנצנת היה מבטו חלול וריק, כאילו הביט אל תוך עצמו. באמסטרדם באותה עת יכולת למצוא אינספור מסעדות ומזללות ישראליות, שנשאו שמות כמו "מלך הפלאפל", "שווארמה נתניה", "בית לחם". המסעדות הכשרות התהדרו בשמות כגון "נגבה", "ופרצת".

המהדורה הראשונה של מדריך לפיד לאירופה יצאה לאור בשנת 1970 (הוצאת שקמונה). בשנת 1977 יצאה לאור המהדורה השביעית, ממנה ציטטתי את שבחי מרק-האפונה. עיון במדריך ועצותיו המועילות מעיד על השינוי המדהים שהתרחש בעולמנו בשנים שחלפו מאז שיקף המדריך נאמנה את המציאות בה פעלנו. הנה כמה משפטים מן הספר שיכולים להכות בתדהמה את הצעירים שבינינו:

"חברות תעופה רבות שומרות את המושבים הקדמיים במטוס ללא-מעשנים"

"לארצות בנלוקס (הולנד, בלגיה) לא נוסעים במיוחד, אלא מבקרים בהן בדרך לצרפת, בריטניה, או סקנדינביה"

"דניה, נורבגיה, שוודיה – עיצוב אמנותי של מוצרים תעשייתיים ובלונדיניות מעוצבות בלא-פחות אמנות"

"ומה עושים עם הילדים? עצתי היא: השאירו אותם אצל הסבתא, בישראל. אין טעם לגרור ילדים קטנים בדרכי אירופה."

"רק סוכן-נסיעות, או פקיד-מכירות של חברת-תעופה, יכול לעשות עבורך את כל החישובים המבטיחים לך את הטיסה הזולה ביותר".

"הדרך הפשוטה ביותר להזמנת חדר: בחר לך מלון הנראה לך כמתאים ביותר לפי התיאור והכתובת שבספר זה. כתוב – באנגלית, או בצרפתית – והזמן חדר מתאריך עד תאריך, לבודד או לזוג, עם או בלי אמבטיה. הסבר במכתב כי בגלל חוקי המטבע בישראל אינך יכול לשלם מקדמה. צרף שובר בולים בינלאומי ובקש תשובה בהקדם."

"בייחוד אל תשכח להצטייד בסיגריות אם אתה נוסע לצרפת. כי הסיגריות המקובלות על הצרפתים "ז'יטאן" ו"גולואז", כמוהן כשדה-סרפדים שנדלק ביום חמסין"

"הדרך המקובלת להודיע על שובך, כדי שבני המשפחה יחכו לך בשדה התעופה, היא באמצעות מברק בתעריף מוזל אותו כדאי לשגר יומיים לפני ההמראה."

הנה המלצותיו של מדריך לפיד לגרדרובה שיש לקחת לנסיעה לחו"ל. שימו לב ל"עקיצות" שהוא מפנה לנשים:

אך כנראה ישנם עניינים שאינם משתנים גם בחלוף השנים:

הספר משופע בפרסומות, רבות מהן מבטיחות לתייר הישראלי לשמור על ביתו מפריצה בעת היעדרו, בעזרת מנעולים, אזעקות וחברות שמירה:

אבל גם פרסומות אחרות ברוח התקופה והנגטיב שצריך לפתח ולהדפיס, אם לא נמחק בגלאי של בדיקת הביטחון בשדה התעופה (מצחיק הריבוי פילמים למלה פילם):

נסיים את הפרק על מדריך לפיד המיתולוגי בתצוגה מרהיבה של כשרון הכתיבה הסרקסטית של טומי לפיד, המקנה לו מקום של כבוד בחבורה ההונגרית המוכשרת עם אפרים קישון והקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש).

__________________________ * ________________________

וכעת נבצע קפיצה נחשונית במרחב ובזמן. הכיוון הוא מחו"ל לארץ הקודש והזמן – שלהי המאה התשע עשרה. בשנת 1891 (תרנ"א) כתב והוציא לאור אברהם משה לונץ את הספרון: "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה" – מדריך לבאים מארצות הגולה לתור את ארץ-ישראל. אליעזר מודעי, נכדו של לונץ, הביא את העותק המקורי להוצאת הספרים אריאל (אלי שילר) ובשנת 1979 יצא לאור העתק של המדריך המקורי. על א.מ. לונץ אפשר לשמוע בתוכניתו של ערן סבאג "חיים של אחרים" בגל"צ בדצמבר 2011. והוא ראוי גם לרשומה נפרדת…

על גבי כריכת הספר הושמטה המלה "סוריה" משם הספר.

אך בשער הספר מופיע השם המלא.

הנה ההקדמה למדריך, מאת המחבר לונץ. לונץ כתב ספר זה בהיותו עיוור. תקוותו להצלחת הספר שתאפשר לו כלכלית להוציא לאור חלק שני על סוריה ועבר הירדן – נכזבה. הספר (שגם תורגם לאידיש) לא עורר עניין בקהל הקוראים והנוסעים, אך מספק לנו כיום אוצר נדיר של מידע על חיי היומיום בארץ ישראל של שלהי המאה הי"ט.

כידוע לכם, אוניות הנוסעים (אוניות מפרשים ואוניות קיטור) לא יכלו להיכנס לנמל יפו ולכן היו יוצאות לקראתן סירות קטנות אליהן היו מורידים את נוסעי האונייה. וכך מתאר לונץ חוויה זו עבור הנוסע המגיע ליפו באונייה, שבדרכה עגנה קודם לכן באלכסנדריה ובפורט סעיד. טקסט פיוטי ונמלץ ("עפעפי שחר יום השלשי אך יבקעו"), שמצא את מקומו במדריך שאמור היה להיות קצר, תכליתי ומעשי בסגנון מדריכי בדקר: