רשומה זו, הנכתבת בימים לוהטים במיוחד, מוקדשת ליפעת שאשא-ביטון שמרשה לנו ללכת לים ולבריכת השחייה. כולם מדברים על "חיים בצל הקורונה", אבל אנחנו מחפשים צל אחר. הבה ניזכר בלידתה והתפתחותה של תרבות הנופש בארץ ישראל.

בשנת 1928 הודפסה בדפוס ש. שרנופולסקי בתל אביב חוברת צנומה – תזכיר התאגדות ותקנות "החברה למקומות מרפא ומרגוע בא"י"

וזהו חזון החברה המופיע על גבי הכריכה הפנימית. (קוראורטים = מחלימים):

לחוברת צורפו טפסים לרכישת מניות החברה. בין רוכשי המניות שמות ידועים כבלקינד, גרנובסקי, גלוסקין, גרזובסקי, מוגרבי, רוקח, רבניצקי, שרתוק, מנהלי בנקים ואנשי ציבור:

להלן העמוד הראשון מתוך תזכיר ההתאגדות המפרט את מטרות החברה, עוד נשוב אליו בהמשך:

שמואל שרנופולסקי, שבבית הדפוס שלו הודפסה החוברת, היה היזם והרוח החיה מאחורי הקמת החברה – יוזמה פרטית ועסקית ("לא חלוקה ונדבות") לקידום הקמת בתי מרפא ומרגוע עבור האוכלוסייה המקומית ומקור משיכה לתיירות מרפא מחוץ לארץ. שרנופולסקי ייסד באודיסה חברה בשם "בריאות" וניהל בהצלחה כמה אתרי הבראה ומרפא שהיו ברמה גבוהה מאוד, ומשכו אליהם לא רק את היהודים מרחבי האימפריה הרוסית ואת מנהיגי היישוב מארץ ישראל, אלא גם את ראשי המפלגה הסובייטית. לאחר כמה עיכובים, ניסיונות כושלים, ואיבוד רכושו הרב, עלה לארץ ישראל בשנת 1927, ומייד החל בפעילות נמרצת לאיתור ופיתוח אתרי מרפא בארץ ישראל. "החברה למקומות מרפא ומרגוע בא"י" הוקמה כאמור ב-1928 בתמיכת ההסתדרות הרפואית העברית (ד"ר י.ל. רוקח, יו"ר הסתדרות הרופאים נמנה עם מייסדי ומנהלי החברה. ניגוד עניינים?). בשנת 1929 יצא שרנופולסקי לקונגרס הציוני בציריך, וקיבל את תמיכתו. בעקבות כך התארגנה קבוצת משקיעים מדרום אפריקה במטרה להקים בית הבראה למופת בתל אביב, אך הרעיון לא יצא אל הפועל בגלל פרעות תרפ"ט והמצב הבטחוני בארץ. לא ידוע לי על פעילות נוספת של החברה, אך שמואל שרנופולסקי הוסיף להיות פעיל בתחום התיירות, הביא לארץ קבוצות רבות של תיירים מחו"ל, הפיק תערוכות על ארץ ישראל ברחבי העולם, הקים את לשכת המסחר ישראל-ארה"ב והיה רב-פעלים. הוא כתב והוציא לאור כמה ספרים בנושא תיירות ומרפא, ביניהם הספר "מורה דרך לארץ ישראל, ארץ ישראל – ארץ מרפא" וגם מילון-שיחון בשש שפות: "ארץ ישראל מחכה לבוא התיר בכליון עינים".

מתזכיר החברה שהקים שרנופולסקי ומחזונה אפשר ללמוד שהתפיסה המוקדמת של נופש בארץ ישראל היתה שמטרתו החלמה של חולים ופצועים, ולא בילוי ושעשועים. מכאן גם המעורבות של קופות החולים בהקמת מוסדות אלה. בתי ההבראה הראשונים בארץ ישראל הוקמו במתכונת הסנטוריום האירופי, אותו פגשנו בספרים ובסרטים הישנים עם חולי השחפת. המוסד הראשון הוקם על-ידי קופת חולים של מפלגת אחדות העבודה ב-1920 בשכונת הבוכרים בירושלים כ"בית הבראה לפועלים חקלאיים". בשנת 1927 פתח את שעריו "ארזה – בית הבראה לחלוצים" ע"ש האחות שרה שמוקלר שמתה ממחלת הקדחת ביסוד המעלה. (ארזה – המתחם במוצא עילית בו נטע הרצל ב-1898 את עץ הארז, שהיה למעשה ברוש). הנה דיווח מבית ההבראה בירושלים בשנתו הראשונה. שימו לב לפצועים מהתנפלות הערבים. מעניין מי היתה הצלמת.

בית ההבראה הראשון בתנועה הקיבוצית היה "בית ישע" בקיבוץ גבעת ברנר שהוקם ב-1936 על ידי אשה מיוחדת ישע סמפטר ויד ימינה לאה ברלין. בשנים הראשונות הוגש בו אוכל צמחוני, דבר שהיה חדשני בזמנו. כדאי לחפש ברשת ולקרוא על ישע סמפטר, לאה ברלין ועל בית ישע, חומר מעניין מאוד. בנתניה ובנהריה הקימו הייקים פנסיונים פרטיים.

נחזור לחברה למקומות מרפא ומרגוע ולתזכיר ההתאגדות בו מופיע המשפט הבא:

"ליסד, לבנות ולנצל בא"י בכל המקומות המתאימים לזה, מקומות מרפא ומרגוע, בתי חולים, בתי הבראה ומרפאות, בתי מרגוע, מכונים לרפוי ממינים שונים וביחוד על ידי מים, אור, שמש, חשמל ורדיום."

מוזר למצוא את החומר הרדיואקטיבי רדיום בין סגולות המרפא הטבעיים של ארץ ישראל. חיפשתי בכתבי העת הישנים את ההסבר לכך. להפתעתי, מצאתי בכמה פרסומות ומאמרי תדמית של חמי טבריה, משנות הארבעים, איזכור על סגולות המרפא של המים במעיינות התרמו-מינרליים שלהם, שאותן מייחס המוסד הוותיק לחומרים רדיואקטיביים. הנה פרסומות ומאמרי-תדמית מן השנים 1945, 1946, 1948 אשר הופיעו בספרי השנה של אגודת העיתונאים בתל אביב.

ומשנת 1948 – הכרזה על הקמת מכון לטיפול ברדיו-אקטיביות.

הפרסום הראשון הוא כללי מאוד ואילו בשנים הבאות כבר מוזכר הרדיום, כאחראי על התרומה ל"בריאות העם" (מזכיר לכם משהו?). הדבר מוזר מאוד ומעורר תהיות אם נתייחס לעובדה שהרדיום בעל פעילות רדיואקטיבית גדולה פי מיליון מאשר האוראניום. בעבר היה נהוג לצפות מחוגים של שעונים בחומר זה, אשר זהר בחושך באור כחלחל (ומכאן שמו), אך מנהג זה הופסק לאחר שהסתבר שכל העובדים בתהליך זה מתו בזה אחר זה. את הרדיום גילתה מארי קירי (הצליחה לבודד אותו מן הכלוריד), האשה הראשונה  והיחידה עד כה אשר זכתה בשני פרסי נובל (פיזיקה 1903, כימיה על גילוי הרדיום 1911). הרדיום אף הביא למותה של החוקרת הדגולה, אשר לא היתה מודעת להשפעתה ההרסנית של הקרינה.

גם בפרסומת של חמי טבריה ב"לוח הארץ" משנת 1954, עדיין מתגאה החברה על היותם של המים רדיואקטיביים:

בשנים שקדמו לקום המדינה, החולים והפצועים מבני מעמד הפועלים זכו להתקבל בבתי ההבראה, על פי דברי שיר העמק של אלתרמן (1934) בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל. האמידים נסעו לאירופה, למרחצאות המרפא ולאתרי הסקי, והיעד הפופולרי ביותר לאלו שידם לא השיגה להפליג לחו"ל היה… לבנון. הנה מודעת פרסומת מאותם ימים, "לבנון – מעון הקיץ של ארץ-ישראל":

לאחר קום המדינה, בשנות החמישים, הוקמו ושגשגו בתי הבראה רבים, בזכות "חוק חופשה שנתית" שחייב כל מעביד לממן לעובדיו חופשה. הנופש הפך לממוסד ומאורגן בידי מקומות העבודה וועדי העובדים. ליד ביתי, בנתניה, על רכס הכורכר מעל חוף הים "ארבע העונות", השתרע מה שנקרא "בית הבראה של קופת חולים" על פני עשרות דונמים של מדשאות, עליהן היו שרועים הנופשים על "כסאות-נוח" בין ארוחה לסעודה ל-לחטוף משהו קטן. (הפך בשנות התשעים לגוש צפוף של מגדלי מגורים). סדר היום בבתי ההבראה כלל בעיקר אוכל ומנוחה והתנהל תחת חוקים נוקשים. שימו לב לסדר היום בבית המרגוע בקריית ענבים כאשר ברקע מתנגן שירו של בומבה צור (אוכל. קדימה אוכל) שנכתב על בית ההארחה בקיבוץ איילת השחר – שאול ביבר קיבל השראה משיר ביידיש – עסן. ההקלטה המיתולוגית מתוך תוכנית הטלויזיה "שלכם לשעה קלה"

אך אט אט הפכו בתי ההבראה (בקיבוץ קראו להם בית הארחה – ענף שגרר אחריו בתחילה ביקורת רבה על כך שאינו יצרני) ממקומות החלמה למקומות של בילוי, טיולים וספורט. עלה ערכם של בתי הבראה הממוקמים בטבע ומוקפים ב"נוף". שיא היצירה בבתי ההבראה היה בית הבראה "מבטחים" שהוקם ב-1968 בזכרון יעקב, בתכנונו של האדריכל יעקב רכטר, אשר זכה על כך בפרס ישראל

בתכנון הראשוני בשנות החמישים, החל אגף התכנון במשרד ראש הממשלה לחשוב על הקמת פארקים לאומיים, אולם הועידו לאתרים אלו שני תפקידים סותרים – שמירת טבע ומשיכת נופשים מן הארץ ותיירים מחו"ל. שני האתרים הראשונים שנפלו קורבן לתפיסה זו היו גן השלושה (סחנה) וחורשת טל. המגמה של תיירות מרפא השתרשה והעמיקה תוך התמחות של אתרים בעלי תכונות ייחודיות לחוליים ספציפיים – ים המלח לפסוריאזיס, ערד לחולי אסתמה, חמי טבריה וחמת גדר למיחושים שונים, וכד'. היום מתייחס המונח "תיירות מרפא" לאוליגרכים מברית המועצות לשעבר ובני משפחותיהם (אך לא רק הם), הבאים לקבל שירותי רפואה במחירים מפולפלים.

אולם, אתר הנופש הפופולרי והזמין ביותר היה ונשאר כמובן חוף הים. זוכרים את כסאות הנוח האלה? אצלי המראה הזה מלווה בריח הוולווטה. (הנס פין, 1947 לע"מ):

העיתונאי נתן דונביץ, בספרו "תל אביב – חולות שהיו לכרך" (שוקן, 1959) מספר על הים בתל אביב: "והנה צינור הביוב הגדול. ראש הגשר של תל-אביב אל העולם הגדול. כדי למנוע התאבדויות (המתים אינם משלמים מסים) התקינה העיריה שער ברזל קמור, במקום בו מגיח הצינור מן החול. מישהו החליט שהשער עלול להחליד מרוחות הים והעבירו לביתו. […] הים שלנו דוחה מאוד, הכל מלא לכלוך וצואה. אתה שב הביתה ונעליך מרופשות." את זיהום הים זוקפים לחובתו של ראש העיר ישראל רוקח בשנת 1949. התחליף לים המזוהם היה בריכת השחייה העירונית שנפתחה ב-1957 מול הצריפים של שכונת העוני מחלול וקיבלה את השם בריכת גורדון.

שלמה שבא מספר בספרו "הו עיר הו אם" (קרן ת"א לספרות ואמנות, 1977):"הים היה גיבור העיר. אוצר הטבע הנפלא שלה. בקיץ רחצו בו גופות ורגליים, נערות צעירות, נערים שריריים, זקנים וזקנות." "אנשי יפו הילכו בחוף בבגדי-ים ארוכים, בני ירושלים, שבאו להבריא, התרחצו בבגדים ארוכים יותר". גם נתן דונביץ כותב על כך: "על שפת הים היו שומרים בשנות העשרים על המוסר במלואו. כלומר, גברים לא הורשו לשוטט במכנסי רחצה בלבד. פוי!. תבעו מן המתרחצים ללבוש בגד רחצה שלם. העיריה אפילו קבעה שלט על שפת הים ובו תבעה לבישת מלבוש שלם." הצייר ראובן רובין הועמד לדין לאחר שנצפה על ידי שוטר ורק מכנסי רחצה קצרים לגופו. השופט זיכה אותו בטענה שהתקנה אינה חוקית, ומאז נעשתה הרחצה בים במכנסיים בלבד חוקית וכשרה.

אנסה להדגים לכם את אופנת בגדי הים השלמים של שנות העשרים בעזרת איוריו של הצייר Heinrich Zille

אך מדוע להרחיק עד גרמניה אם בן-גוריון מדגמן נפלא את בגד הים השלם. בן-גוריון, אליעזר קפלן ורעיותיהם בעין פשחה, 1940: לע"מ, אוסף הצילומים הלאומי, הזכויות שמורות לאמריקן קולוני.

בעיתון דבר מתאריך 31.7.1934 (מעניין, גם היום כשאני כותב זאת התאריך 31.7) במדור "סקיצות תל אביביות", מופיע שירו של נתן אלתרמן "קשה להיות ים" המיטיב לתאר את ההווי על החוף. (כל הזכויות שמורות למחבר ולספרייה הלאומית – עיתונות יהודית היסטורית.) אלתרמן חתם על מדור זה בשם העט אלוף נון, הנושא את ראשי-תיבות שמו האמיתי.

איור של לילין מתוך ארץ-ישראל וסוריה הדרומית – ספר-המסעות, מאת: ישעיהו פרֶס (1921). הספר נכתב בהזמנת חברת הנסיעות אקספרס ארץ ישראלי בערבון מוגבל, ובמימון בנק אפ"ק (אנגלו פלסטיין קומפני), לשם עידוד "טוריסטיקה יהודית מיוחדה במינה".