רשומה זו נכתבה לפני שהסרט היה זמין באופן חופשי ברשת. אפשר לקרוא את הטקסט להלן, ובמקביל – או במקום זאת – אפשר לצפות בסרט המלא בקישור הבא:

מנקודה זו המידע על הקרנות אינו עדכני אך המידע על הסרט כן.

ההקרנה הבאה של הסרט צפויה ביום העצמאות (9.5.19) בסינמטק חיפה, בשעה 18:30.

בשבוע הבא ביום ו', 29.3.19 בשעה 15:00 יוקרן הסרט הדוקומנטרי שיצרתי "ימי האקורדיון" במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל הבינלאומי אפוס, לסרטי אמנות ותרבות. ההקרנה באולם אסיא באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות. לינק לפסטיבל אפוס, לינק לסרט

(נכתב לפני מועד ההקרנה בפסטיבת אפוס).

ברצוני לנצל במה זו כדי להזמין את קוראי הבלוג הנאמנים להקרנת הסרט, (נכתב לפני מועד ההקרנה) ולספר מעט על האקורדיון.

האקורדיון הוא בעצם כלי נשיפה. הרוח הנוצרת במפוחו מייצרת את הצלילים. האקורדיון הוא תזמורת שלמה, משום שהוא מכיל גם מקלדת וגם באסים וגם אקורדים, והוא המתאים ביותר לביצוע מוסיקה עממית. האקורדיון הומצא בווינה בסוף המאה התשע-עשרה ומשם התפשט לכל העולם. בכל מקום הנגינה בו קיבלה צביון אופייני אחר, מובהק ומובחן. בצרפת הוא מלווה את השנסונים, בארגנטינה את הטנגו, וכמובן הוא מככב במוסיקה הבלקנית והצוענית. במקומות אלה, וכן בברזיל, בגרמניה וברוסיה מעמדו עדיין מרכזי מאוד בעולם המוסיקה. ואילו בישראל, הוא כמו האקליפטוס. שניהם הגיעו לפה ממחוזות אחרים והפכו כאן לסמל ולמיתוס, ומעמדם כעת מתערער. האקורדיון היווה ציר מרכזי בהתהוות סגנון המוסיקה הישראלי כקיבוץ גלויות. הוא ליווה בצליליו את החלוצים בימי הקוקו והסרפאן, את הצ'יזבטרון והתרנגולים, את הלהקות הצבאיות ואת השירים ששמענו ברדיו. האקורדיון הרקיד את מעגלי המחוללים בריקוד ההורה והיה חלק בלתי נפרד ממוסד השירה בציבור.

התמונות למעלה – עליית הנוער 1937, הצלם: טים גידל, מקור: אוסף הנס בייט, הארכיון הציוני.

מחנה צריפין 1942, הבריגדה היהודית, הצלם: זולטן קלוגר, מקור: ויקימדיה

הצ'יזבטרון והאקורדיון 1949 (בתמונה בין השאר: נעמי פולני, שייקה אופיר, חיים חפר, גדעון זינגר) מקור: לע"מ

בשנות התשעים נדחק האקורדיון הכבד והמסורבל על ידי האורגנים והכלים האלקטרוניים האחרים, קרנו ירדה והוא החל להעלם מן העין ומן האוזן. בגני הילדים המורה לריתמיקה כבר לא מגיעה עם אקורדיון אלא עם נגן דיסקים או נגן של קבצים דיגיטליים. כך גם בהרקדות ובערבי השירה. לכן, בימים אלה מתנגנת השאלה – האם משמיע האקורדיון את אקורד הסיום, או שעדיין נושבת הרוח במפוחו? הסרט "ימי האקורדיון מנסה לענות על שאלה זו בעזרת חומרי ארכיון ומוסיקאים מחוננים, ביניהם כאלה שניגנו בלהקות הצבאיות בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת.

להקת פיקוד צפון 1970

נגני להקת פיקוד מרכז 1968, עם האקורדיון איתן שפירא, מכוכבי הסרט "ימי האקורדיון" בהופעה מפתיעה של שירים אייקוניים.

ריקוד ההורה, זולטן קלוגר, מקור: ויקימדיה

קיבוץ דליה 1945, זולטן קלוגר, מקור: ויקימדיה

האם יש דור המשך שישמר את הנגינה באקורדיון? האם ישנם ילדים הלומדים היום לנגן על אקורדיון? התשובה, כפי שרואים בסרט, מצויה אולי בבאר שבע… בממלכת האקורדיון של ויקטור דרנבוים (מכוכבי הסרט ימי האקורדיון).

הסרט "ימי האקורדיון" מציג את המוסיקאים העולים מברית המועצות, אשר החיו לזמן מה את הנגינה באקורדיון, מספר על קשיי קליטתם ועל תרומתם האדירה למוסיקה ולתרבות הישראלית כמורים וכנגנים נפלאים. הסרט מלווה בקטעי נגינה ווירטואוזיים של נגנים אלה, ואחרים.

הצד הטכני של כלי מיוחד זה נחשף בעזרת מתקן האקורדיונים המסורתי, אף הוא "עולה חדש", ובעזרת אנשי ההייטק המשדרגים את ביצועיו של הכלי הוותיק בעזרת חידושי הטכנולוגיה. בסרט מתארחת המשוררת אגי משעול, שניגנה על אקורדיון בילדותה וכעת היא שבה לנגן בכלי היוצר אצלה תחושות ורגשות מיוחדים למשמע צליליו. אגי משעול מקריאה את שירה "אקורדיאון".

שמחה אקילוב "דוקטור לאקורדיון" ובנו רומן, צילום: אורי רוזנברג