הספר "בת ירושלים הקטנה" מאת מרים הרי (הוצאת בית א. לבינסון, 1975) הוא אוצר של ממש. הספר נוגע בדמויות מיוחדות, הן אלו המככבות בין דפיו כגיבורי הספר, והן אלו שהביאו לתרגומו ולהוצאתו לאור. הספר מתאר באופן ציורי ומרתק את החיים בירושלים במאה התשע עשרה והשפה הארכאית והמליצית בה תורגם לעברית אף מוסיפה לקסמו. הספר נכתב בפריז, בשפה הצרפתית, בשנת 1914 על ידי מרים הרי ובו היא מתארת את 14 שנות חייה הראשונות בירושלים, בשנים 1869 – 1883. הספר הוא אוטוביוגרפי, על אף שנכתב בגוף שלישי ומרים מכנה עצמה "ציונה". מרים היתה בתו של מוזס וילהלם שפירא, יהודי מומר, סוחר עתיקות שהיה מעורב במעשי זיוף שהסעירו את העולם. מרים הרי נחשבת לסופרת ילידת הארץ הראשונה בספרות החדשה.

הספר תורגם בשנת 1941 על ידי ד"ר יעקב לונץ (מכנה עצמו בספר בשם יעקב אסיא), בנו הבכור של הגיאוגרף וחוקר ארץ ישראל, שכתב את מורה הדרך הראשון בשפה העברית לארץ ישראל וסוריה בסגנון מדריכי בדקר (1891), ר' אברהם משה לונץ.

בטרם נגיע לספר עצמו, נקדיש כמה מלים למתרגם. יעקב נולד אף הוא בירושלים, בשנת 1876. לאחר לימודים בחדר ובישיבה יצא ללמוד רפואה בצרפת והיה רופא צבאי בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה. הוא חזר לישראל בשנת 1938. יעקב הוסיף לכתב היד של מרים הרי גם את סיפור חייה של מרים ואת רגשותיו כלפי הספר, שהחזיר אותו לימי ילדותו בירושלים של שלהי המאה ה-19. והנה שני קטעים קצרים מדבריו:

"שי הביאה לנו הסופרת בשנת 1914: בסיפור הפלאים של ילדותה, שחרית הבריאה. אגלי הטל עוד לא נדלו מתוך עלי הפרחים, אבני-חן; מאורות, מראות וחזיונות. רומן זה של ילדה מוסר לנו חטיבה שלמה מהעיר, מהמתרחש ומתחולל בה – מפיץ אור על חיי העדות הנפרדות, התחרותן, טרחותיהן, ומריבותיהן. אין בדיות, רק עובדות והוויות שהיתה עד-ראיה להן או עד-שמיעה. וזהירה הסופרת לשמור על הבעת רגשות הילדה, תגובותיה ונמוקיה."

"בהכרת תודה תרגמתי את סיפורה זה. חפצתי למסרו בסגנונו, באיבו ובעסיס מטעמיו. אבל, בטיפולי בצנצונת הבדולח, שביבי אורה נתיזו לכל עבר; ובהריקי את סממניה התפזרו לכל רוח, ולוואי שקדמוני אחרים ולא הניחו לי מקום להתגדר. למזלי בא לעזרתי סופר ומספר, אמן ומבקר. את תרגום סיפור מרים הרי הראתי למר ד. קמחי. הוא שמח על הסיפור כמוצא מרגלית טובה. בטובו הואיל לעבור על תרגומי ולתקנו. ולו נאוווה תהילה."

הספר יצא לאור בהוצאת בית א. לבינסון בשנת 1975, לאחר שבדרך מקרה נודע על כתב היד מ-1914 ותרגומו. אברהם לבינסון היה גרפיקאי (אייר את ספריו של דן בן-אמוץ) שהקים חברת פרסום מצליחה והיה מן המובילים בענף הפרסום בישראל בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. לאחר פרישתו החל להוציא לאור ספרים מיוחדים. עוד על נסיבות הוצאתו לאור של הספר "בת ירושלים הקטנה" בהקדמה לספר:

ד"ר שמואל אביצור הוא חתן פרס ישראל, מייסד מכון אבשלום ומתחם "אדם ועמלו" במוזיאון ארץ ישראל.

ראשי האבן מופיעים על גבי הכריכה האחורית של הספר.

מצאתי באתר של בית המכירות הפומביות "קדם" עדכון על מכירת ראש מזוייף דומה, שהשתייך לשפירא.

אם כן, מי היה מוזס וילהלם שפירא, אשר נולד ברוסיה ב-1830 בשם משה בן נתנאל יצחק שפירא?

אניח למתרגם יעקב לונץ, המכנה אותו "מו"ס ועתיקן" כלומר מוכר ספרים וסוחר עתיקות, או "העתיקן הירושלמי", לסכם את הדברים בקצרה ואוסיף כמה פרטים להבהרה. (שימו לב לתיאור יחסם של היהודים הספרדים בירושלים לאחיהם האשכנזים):

בשנת 1868 גילה המיסיונר הגרמני פרדריק אוגוסטוס קליין, ידידו של שפירא, בכפר דיבאן (היא דיבון העתיקה) בעבר הירדן (30 ק"מ מזרחית לעין גדי) את מצבת מישע. על אבן הבזלת שהציב המלך מישע חרוטה בכתב מואבי הקדשה ותודה לאל כמוש על נצחונו של מלך מואב על ממלכת ישראל בתקופת שושלת עומרי. היתה זו ההוכחה החוץ-מקראית הראשונה לכתוב במקרא (מלכים ב' פרק ג') והגילוי הכה גלים בעולם. הארכיאולוג והדיפלומט הצרפתי שארל קלרמון-גנו בן 22 שנים הצליח לעשות העתק גבס מהכתובת, בטרם שברו הבדואים את אבן המצבה בחושבם שהעניין של האירופאים בה נובע מאוצר הטמון בתוכה. קלרמון-גנו הצליח להשיג את מרבית השברים ובעזרת העתק הגבס שוקמה המצבה והיא מוצבת במוזיאון הלובר. שפירא ניצל את העניין הרב שעורר הגילוי ומכר למזרחנים גרמנים חרסים, צלמיות ופסלים "מואביים" שלדבריו רכש מן הבדואים בדיבון. אולם קלרמון-גנו חשף את מעשה הזיוף והתרמית. הוא שיחד את סלים אל-חורי – עוזרו הערבי ברוך הכשרון של שפירא, שהודה שהוא אחראי למעשי הזיוף וייצור "חרסי-מואב".

מרים הרי, הלא היא "ציונה", בת ירושלים הקטנה, מתארת פרשה זו, כמו אירועים אחרים בספר, מתוך תמימות של ילדה קטנה, לכאורה, המוסרת את העובדות והמראות, בסגנון רומנטי-אקזוטי, אך שומרת על ערפול מסוים, השמור לזכותם של ילדים:

הספר מלווה באיורים והדפסים עתיקים המתארים את ירושלים של אותה תקופה. כך מצוירות בנות בית-לחם שעליהן נמנתה המינקת של ציונה:

שפירא הצליח לעבור בשלום את פרשת חרסי-מואב והמשיך לטפח את עסקי העתיקות ולמכור את מרכולתו לצליינים ולתיירים הרבים שהגיעו מאירופה לתור את המקומות הקדושים. ציונה נולדה בבית ערבי עתיק על הר ציון, אבל אם התפתחות עסקיו, רכש שפירא ועבר להתגורר ב-1882 בטירת ראשיד, ביתו המפואר של האגה ראשיד, שבשנת 1925 הפך לביתם של רופא העיניים ד"ר טיכו (מהמערכון של שייקה אופיר) ובת-דודתו-אשתו הציירת אנה טיכו. בשנת 1883 הציע שפירא למכירה 15 פיסות עור צרות ועליהן כתב היד העתיק ביותר בעולם – ספר דברים – משנה-תורה, הכתוב בידי משה בן עמרם. לדבריו הוא רכש זאת מן הבדואים בעבר הירדן לאחר שגילו זאת במערה בנחל ארנון. טובי המומחים ישבו על המדוכה בגרמניה ובלונדון על מנת לאמת את הממצא המרעיש. שפירא דרש מן המוזיאון הבריטי (British Museum) מיליון לי"ש  , ושתי מגילות כבר הוצגו במבואת המוזיאון בארון זכוכית מוגן. אפילו ראש ממשלת בריטניה (הישיש הגדול בפי יעקב לונץ) הגיע לחזות בפלא. אבל אז הגיח שוב קלרמון-גנו. שפירא התנגד לאפשר לו להיות נוכח בדיוני המומחים, אבל צפייה בפיסות העור המוצגות בארון הזכוכית הספיקו לקלרמון-גנו לזהות את הזיוף. מסתבר ששפירא רכש ספרי תורה ישנים, כאלו המיועדים לגניזה. הוא רכש גם כמה ספרי תורה עתיקים בתימן, בדרכי עושק ורמייה. לאחר שגזר את שולי יריעות הקלף של ספרים אלה, נכתב הטקסט עליהם הטקסט ה"קדום". (מרים מתארת בספרה כיצד משרה האב את פיסות העור בתמיסות שונות). לאחר גילוי הזיוף הצהירו כל המומחים שאכן זו היתה גם דעתם מלכתחילה והעיתון הלונדוני Punch פרסם קריקטורה בה נראה דוד גינצבורג (אף הוא יהודי מומר, שגילה התלהבות רבה בסחורה של שפירא), המומחה של המוזיאון הבריטי לטקסטים של המסורה, תופס את שפירא הגנב, שצויר בצורה אנטישמית.

שפירא המבוייש החל לנדוד באירופה והותיר אחריו שובל של חפצים אישיים בכמה מלונות, עד ש ב-9 למארס 1884התאבד בירייה במלון ברוטרדם שבהולנד.

הידיעה על האסון הגיעה לירושלים רק לאחר כמה חודשים. הבת והאם נאלצו לנטוש את ביתן המפואר ואת ירושלים ולגלות לגרמניה, לקרובי משפחתה של האם, בהותירן אחריהן חובות כבדים שצבר האב שפירא. בשנת 1888 הגיעה מרים לצרפת לעבוד כמורה לגרמנית והפכה לסופרת בחוגי האוונגארד של פריז. בשנת 1922 היא ביקרה בישראל והתרשמה מן הקיבוצים ומן החלוצים. את רשמיה היא ביטאה בספרה "אוהבי ציון".

ב-16 ליולי 1885 מפרסמת חברה לונדונית לממכר עתיקות רשימת פריטים למכירה פומבית, ביניהם כתב-יד-שפירא, ספר דברים בעברית קדומה. הפריט נמכר תמורת 18 לי"ש ו-5 שילינג ועקבותיו נעלמו. מידי פעם מופיע מאמר של מומחה זה או אחר הטוען שהממצא היה אמיתי והיעלמותו טעות ואבידה גדולה לאנושות.

הנה עוד כמה מן ההדפסים המלווים את הספר "בת ירושלים הקטנה".

בתמונת חצר כנסית הקבר, שימו לב לסולם העץ בקומה השנייה. זהו "סולם הסטאטוס קוו" המונח שם משנת 1831 ועד היום.

דבר העורך

יתכן וכמה תאריכים המופיעים למעלה אינם מדוייקים. מה שכתב המתרגם ד"ר יעקב (לונץ) אסיא כנספחות לספרה של מרים הרי הוא כמעט המקור היחיד והעיקרי למאורעות אלו, אך יתכן ובדיווחו נפלו אי-דיוקים.

מוזס וילהלם שפירא המיר את דתו והשתייך לקהילת "העברים המשיחיים" בירושלים, בחסות הכנסייה האנגליקנית. קהילה זו פעילה עד היום בירושלים ואפשר לצפות בכינוסיהם ותפילותיהם ושירתם בכנסיית המשיח (נקראת גם כנסיית עמנואל) הנמצאת מול מגדל דוד בסמוך לרובע הארמני. במתחם הכנסייה גם בית הארחה לצליינים ובית קפה-מסעדה נחמד, שבמרתפו מוצגים מודלים של העיר העתיקה – מוזיאון הדגמים של קונרד שיק (שהיה מיסיונר במתחם זה, לפני שהחל בקריירת חוקר וארכיאולוג). כנסייה זו היא הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שהוקמה במזרח התיכון והכנסייה הגדולה הראשונה שהוקמה בירושלים מאז יציאת הצלבנים. בנייתה החלה ב-1840 והיא נחנכה בשנת 1849 ושירתה את הפרוטסטנטים האנגלים והגרמנים. מרים הרי נטבלה בכנסייה זו ולמדה שם בבית הספר. את הקמת הכנסייה יזמה החברה המסיונרית "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" (הוקמה ב-1809) שהקימה את בית החולים הראשון בירושלים ופעלה גם באתיופיה ובסין להמרת דתם של היהודים שם.