מסה אודות צפרדע

כשהתחלתי את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית (קמפוס הר הצופים, 1975), התבקשנו לרכוש ערכת כלי ניתוח. נשלחנו לרכוש את הערכה בחנות הספרים הגדולה שבמפגש הרחובות יפו וקינג ג'ורג', חנות שאיננה קיימת עוד, בה נמכרו בעיקר ספרים בשפה הצרפתית (אולי סניף של חנות אלשיך?). פינת הרחובות הזו והצומת הרחבה שבשוליה שכנה, היוו כעין קו-תפר בין השכונות החרדיות, אליהן מוליך רחוב נתן שטראוס, לבין החילוניות הירושלמית דאז, של קפה טעמון, דוכני פלאפל ואש-תנור (לאפה), בנק אוצר החייל וקפה רונדו בואכה גן העצמאות – מרכז החטאים.  "ערכת כלי ניתוח" נשמע מרשים מאוד, אך הערכה היתה דלה למדי – תיק בד קטן, ירקרק, מקופל וסגור בעזרת שני סרטים צרים, השמור עדיין עמדי. כאשר פיתחתי את הקישורים ופרשתי את התיק התגלו בו כמה כיסים שבתוכם שכנו  מספריים עדינים, סקלפל  (סכין מנתחים חד) ומלקטת (פינצטה).

אינני יודע מדוע נזכרתי דווקא בפרט זה כעת, כעבור ארבעים ושלוש שנים, אך במחשבה שנייה אני נזכר כיצד אחזתי בגאווה את תיק הבד וחשתי שהבעלות עליו מקנה לי סמכות ושייכות אל האקדמיה, ואל החיים הסטודנטיאליים אליהם הצטרפתי זה עתה, כשם שקבלת נשק בטקס סיום הטירונות מאשרת שהטירון סיים את הכשרתו והוא ראוי לשאת נשק ולצאת להרוג את אנשי האויב. (מלחמת יום הכיפורים עדיין היתה טרייה בזכרוני וגרמה לי לדימויים מיליטריסטיים שכאלה). כלי הניתוח נועדו להרוג יצורים קטנים וחסרי ישע, אשר הוקרבו על מזבח המדע בקורס המבוא לזואולוגיה. עכבר לבן אומלל שבטנו נפרמה לכל אורכה, וצפרדע שזכתה גם לביתור וחיתוך וגם לקבל זרמי חשמל אל גופה, ותמורת זאת היה עליה להוכיח ששריריה מתכווצים ורגליה קופצות עם כל מכת חשמל שספגה. הצפרדע הזו לא תהפוך לעולם לנסיך (ולכך עוד נחזור בהמשך).

ובמחשבה שלישית אני נזכר שזה עתה קראתי על עלילותיו של אלכסנדר פון הומבולדט, בספר המצוין "המצאת הטבע" מאת אנדריאה וולף (הוצאת שוקן 2017) וכך כתוב שם, בעמוד 38 : "בתקופה ההיא הלך הומבולדט שבי אחר התופעה שנודעה בשם "חשמל חייתי" או "גלוואניזם", על שם המדען האיטלקי לואיג'י גלוואני. הלה הצליח לגרום לפרכוס בשרירים ובעצבים של בעלי-חיים כאשר הצמיד אליהם מתכות שונות. מכאן עלתה סברתו של גלוואני שעצביהם של בעלי-חיים מכילים חשמל. הרעיון הזה קסם להומבולדט, והוא פתח בסדרה של 4000 ניסויים: חתך, דקר, ניתח וחשמל צפרדעים, לטאות ועכברים."    4000 ניסויים – טבח של ממש. אני תוהה מדוע לא רק גלוואני והומבולדט הלכו שבי אחר נפלאות "החשמל החייתי" בשלהי המאה ה-18, אלא גם קברניטי מערכות החינוך העל-יסודי והאוניברסיטאי בישראל, 200 שנים מאוחר יותר. וזאת לאחר שבן ארצו של גלוואני – אלסנדרו וולטה, כבר הוכיח שעצבי הצפרדע אינם מכילים חשמל אלא מהווים רק מוליך ובאותה הזדמנות גם המציא את הסוללה החשמלית הראשונה וזכה ששמו יונצח ביחידת המתח החשמלי "וולט".

הניסוי של גלוואני

ההתעמרות בצפרדעים חסרות ישע לא התחילה באוניברסיטה, היא היתה פרקטיקה מקובלת גם בלימודי הביולוגיה בבית הספר התיכון. למי שלמד במגמה הביולוגית היה ניתוח צפרדע חלק ממבחן הבגרות, שנחלק למבחן עיוני ולמבחן מעשי במעבדה. הנה תיאור הניתוח בספר הזואולוגיה של ברטוב, שעדיין שמור איתי. לא אחסוך מכם אף פרט:

וזוהי התוצאה המבוקשת:

אני עדיין זוכר את מגש המתכת שקרקעיתו מצופה בשעווה צהבהבה, אליה היינו מרתקים בסיכות את אברי בעל החיים האומלל. אני זוכר גם את תגובותיהן המבועתות של בנות הכתה. במבט בוגר לאחור איני מבין כיצד נראה לנו המעשה הזה לימודי, מדעי ומובן מאליו. המושג "ניסויים בבעלי חיים" עדיין לא רווח כמשמעו כיום בשיח הציבורי (ראה דבר העורך, בסוף הרשומה).

תגובה מאוחרת לטראומה, ואזהרה בצדה, מצאתי בספר שיריו המקסים של רון גפן – "לאן עכשיו." (דליה פלד מוציאים לאור, 1981, ציורים ורד מוסינזון):

הצפרדע לא זכתה ליחס אוהד ומתחשב בספרות ובתרבות, החל מהיותה אחת ממכות מצרים, דרך משלי איזופוס ומשלי קרילוב (הצפרדע והשור) ותמיד היא מוצגת כיצור מכוער ודוחה. בקיצור – זכתה ליחסי ציבור די עלובים. אך יתכן וילדי ישראל גיבשו לעצמם את היחס לבעל חיים מקסים זה כבר בגיל הרך. בספרו של יצחק אבנון "אוצר הילד – ספר מדע לגיל הרך" (הוצאת מסדה, 1954) בפרק "הורים טובים ורעים", תחת הכותרת "הורים שאינם מכירים את ילדיהם" מתואר כיצד יוצאים בעז ויעל לטייל על שפת האגם ובעז מציע להפחיד את הצפרדעים שאותן הוא אוהב מאוד לראות מבוהלות. ואז מוסברת לילדים העובדה המדעית: "הצפרדע איננה אם טובה" ואינה מתעניינת בגורל צאצאיה. מה הפלא שהילד הקורא זאת ולומד שהצפרדע לא רק מכוערת אלא גם רעת לב, אם מזניחה, חותך בחדווה את בטן הצפרדע כמה שנים אחר כך ומחזיר לה כגמולה?

גרסה דומה מבחינה רעיונית-דידקטית, אם כי מרוככת במקצת, מופיעה בספרו של אליעזר שמאלי "יפה את ארצנו" (הוצאת יבנה 1951, ציורים צבי לבני -מלבנצ'יק):

צפרדע הביצות נקראת כיום צפרדע הנחלים. הנימפאה הלבנה המופיעה אף היא בציור נכחדה מן הטבע הישראלי ופרטים ששרדו בגן בוטני הוחזרו לעמק החולה וגדלים באופן מוגן.

ניסיתי למצוא נחמה לעצמי ולצפרדע באגדה הידועה על הנסיכה אשר נישקה את הצפרדע באהבה רבה, שיחררה אותה מקללת המכשפה והפכה אותה לנסיך יפה תואר. המעשייה פורסמה לראשונה על ידי האחים גרים, והיתה הראשונה בלקט המעשיות העממיות אשר פרסמו בשנת 1812. אין בידי את המקור הגרמני, ולכן פניתי לתרגום נאמן לאנגלית, משנת 1948, בספר יפהפה המצוי בספרייתי ומאוייר על ידי L.R Brightwell.  ומה רבה היתה הפתעתי ואכזבתי כשגיליתי שהצפרדע לא הפכה לנסיך בעקבות נשיקה מן הנסיכה, אלא לאחר שהנסיכה הטיחה אותה בזעם אל הקיר וגם הטיחה בה את הכינוי "צפרדע מכוערת" (ועוד שלל כינויים מעליבים במהלך הסיפור). המעשייה המקורית של האחים גרים נקראה "מלך צפרדע או היינריך ברזל" (היינריך הוא משרתו הנאמן של הנסיך שהפך לצפרדע) ובמהלך הזמן התפתחו גרסאות מתקתקות ומרוככות שעליהן גדלו ילדים רבים. הגרסה המוכרת ביותר נקראת "הנסיכה והצפרדע" מאת E.D. Baker, עליה מבוסס סרט האנימציה של דיסני וסרט באורך מלא. רבים ראו במעשיות האחים גרים האכזריות את ההוכחה לאופיו של העם הגרמני שאפשר את אימי מלחמת העולם והשואה. ואכן, לאחר המלחמה אסרו ארבע "מעצמות הכיבוש" את הפרסום והשימוש בספרי האחים גרים, יחד עם מיין קאמפף של היטלר. הנה הגרסה האנגלית, (השונה במקצת מן התרגום שנעשה לעברית מן המקור הגרמני על ידי שמעון לוי (האחים גרים – מעשיות, האוסף המלא, ספריית פועלים 1994)).

דבר העורך

בעניין ניסויים בבעלי חיים:

בביקורי ביפן במכון מחקר אנטומולוגי (חקר חרקים) נכנסתי לבניין המעבדות ונוכחתי שכל המעבדות ריקות מאדם. שאלתי מישהו שעבר במסדרון היכן כולם והוא הפנה אותי אל המדשאה שמאחורי הבניין. יצאתי החוצה וראיתי שכל החוקרים ועובדי המעבדות עומדים סביב אבן ענקית ומגולפת ושותים בירה בכובד ראש. הוסבר לי שהאבן היא מצבה לזכרם של כל החרקים שקפחו את חייהם בניסויים הנעשים במכון המחקר ופעם בשנה נערכת "אזכרה" לעליית נשמתם של החרקים וכולם שותים בירה לכבודם ומבקשים את סליחתם. אותי זה מאוד ריגש. כך זה ביפן.

ועוד הערה מתבקשת:

הצפרדעים והקרפדות והאילניות, כמו דו-חיים אחרים בארצנו, מצויים בסכנת הכחדה. הצטמצמות שטחי המחייה, זיהום וניצול מקורות המים, שנות הבצורת שפגעו בשלוליות החורף וחוסר מודעות, גרמו להן להיות נדירות. כשהייתי ילד, בכל מקום בו זרמו מים הופיעו ראשנים בהמוניהם. קרקור הצפרדעים היה חלק מקולות הלילה. היום זהו חזיון נדיר.