בימים אלו של חגי תשרי אנו מציינים 44 שנים למלחמת יום הכיפורים. בזיכרון הקולקטיבי ובמה שנקרא "דעת הקהל" (מעניין שמקורו של ביטוי זה בתפילת קול נדרי) מסומנת ראש הממשלה גולדה מאיר לדיראון עולם כמי ששיקוליה המוטעים (בייחוד באי גיוס מוקדם של מילואים) היו חלק מן "המחדל" או "הקונספציה" שהביאו לתוצאות של מלחמה נוראה זו. הציבור הרחב לא הסכים עם החלטות וועדת אגרנט אשר ניקתה את הדרג המדיני מאחריות ישירה והטילה את מלוא האשמה על הדרג הצבאי, בעיקר על הרמטכ"ל דדו. בספרה האוטוביוגרפי של גולדה מאיר "חיי" שנכתב שנתיים לאחר המלחמה (במקור עבור הקוראים בחו"ל), (1975, ספרית מעריב), מצאתי כיצד גולדה עצמה מתארת, מנקודת מבטה האישית, את השתלשלות העניינים לפני המלחמה, בעיצומה ולאחריה. מבלי שאנקוט עמדה בסוגיית האשמה והמחדל, מצאתי שדבריה של גולדה כנים ונוגעים ללב, וברצוני להציגם כאן. על מנת לבסס את הדברים מנקודת מבט נוספת, אובייקטיבית ושקולה, אביא כמה ציטוטים מאת מי שהיה נשיא המדינה באותו זמן, פרופ' אפרים קציר, מתוך ספרו האוטוביוגרפי המרתק "סיפור חיים" (2008, הוצאת כרמל). (גולדה מאיר פעלה למינויו של קציר לנשיא על מנת למנוע את מינויו הוודאי של יצחק נבון. 4 חודשים לאחר שנכנס לתפקידו פרצה המלחמה).

אתחיל מן הישיבה הגורלית שהתקיימה בלשכתה של גולדה ביום ששי, ערב יום הכיפורים, יום אחד לפני פרוץ המלחמה. בדיעבד מודה גולדה בטעות של אי גיוס המילואים, ובכך שקיבלה את דעת הרמטכ"ל, שר הבטחון (דיין) וראש אמ"ן. כותבת גולדה: "אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת, והידיעה הנוראה הזאת תלווה אותי כל שארית ימי. לעולם לא אהיה עוד האדם שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים". ועל הימים הראשונים של המלחמה כותבת גולדה: "לא אנסה אפילו לתאר איך היו הימים הללו בשבילי. די לי שאומר, נדמה לי, שלא יכולתי אפילו לבכות כשהייתי לבדי."

בנקודה זו אני מדלג על תיאור המגעים עם ארצות הברית והרכבת האוירית שהביאה במטוסי הגלקסי הענקיים נשק ותחמושת חיוניים, החל מהיום התשיעי למלחמה (23,000 טונות של אמצעי לחימה ב-670 טיסות). כותבת גולדה: "כאשר שמעתי שהמטוס נחת בלוד בכיתי בפעם הראשונה מאז התחילה המלחמה, אם גם לא בפעם האחרונה".  אצטט רק קטע אחד בו מזכירה גולדה בלשון המעטה את מלחמות הגנרלים בדרום ואת שליחותו של בר-לב לחזית זו: "בר-לב חזר מן הצפון ואנו שלחנו אותו לדרום לישר את ההדורים שצצו שם מפני שבין האלופים בשטח היו חילוקי-דעות חמורים ביותר בנוגע לטכסיסים שצריך לנקוט. […] יש לו צורת דיבור אטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: "ג-ו-ל-ד-ה, יהיה בסדר, אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם", ידעתי שהגלגל התהפך".

וכך כותב אפרים קציר על חלקו של בר-לב במלחמת יום הכיפורים: (אחרי שהוא מזכיר את המחלוקות הקשות בין המפקדים בחזית הדרום ואת כשלון הכוחות הישראלים להדוף את הצבא המצרי אל מעבר לתעלת סואץ) " ושוב נישאו העיניים אליו, כמי שיוכל להשליט סדר ולהפוך את הקערה על פיה. הוא מונה למפקד החזית ויצא למוצב הפיקוד באום חשיבה. השמועה אמרה שבהגיעו לשם הודיע כי ראשית חכמה עליו לישון שעה-שעתיים, ובכך כמו בהנפת מטה קסמים, המחיש כי אין שום מקום לאבדן עשתונות ושם קץ בבת-אחת למהומה. […] למיטב ידיעתי, חלק נכבד מהניצחון הצבאי שהושג בסופו של דבר בחזית המצרית רשום על שמו." 

נשוב לדבריה של גולדה, על התמודדותה עם משפחות הנעדרים ועם חוסר הוודאות לגבי השבויים. בימים הראשונים של המלחמה, נמנעה הממשלה מלפרסם את מספר האבידות של כוחותינו, משיקולי מורל. רק בתאריך 14 לאוקטובר פורסמה רשימת האבידות הראשונה – 656 חללים.

ב-11 בנובמבר 1973 1973 נחתם ההסכם בין ישראל למצרים בקילומטר 101 של כביש קהיר-סואץ. כותבת גולדה: "אבל עדיין לא ידענו שום דבר על השבויים שלנו בסוריה, וכמעט בכל יום היו הלוויות צבאיות של בחורים שנהרגו בסיני ורק עכשיו מצאו את גופותיהם המפוחמות בחול, זיהו אותן והביאון לקבורה. גרוע מכל, למרות ההרגשה הגוברת שהפעם אולי תתפתח הפרדת-הכוחות ותהיה לשלום אמיתי, היה הלך-הרוח הכללי בישראל קודר מאד. מכל שכבות האוכלוסיה באו דרישות להתפטרות הממשלה, האשמות שמצב כוננותו הירוד של הצבא היה תוצאה של מנהיגות לקויה, של שאננות ושל חוסר כל תקשורת בין הממשלה והעם. […] חלק גדול מן הזעקה היה אמיתי. רובה, בעצם, היתה ביטוי טבעי להתפלצות משורת התקלות הקטלנית שהתרגשה ובאה. באותה סערת מחאה דרשו לא רק את התפטרותי או את התפטרותו של דיין: זו היתה קריאה לסלק מן הבימה כל אדם שאפשר היה בכלל להטיל עליו אחריות למה שהתרחש ולהתחיל מבראשית באנשים חדשים, אנשים יותר צעירים, אנשים שלא הוכתמו בהאשמה שהוליכו את האומה שולל. זאת היתה תגובה קיצונית על המצב הקיצוני שבו נמצאנו, ולכן, גם אם היתה מכאיבה מאד, אפשר היה להבין אותה. אבל חלק מן ההתפרצות היה זדוני, וחלק ממנה היה פשוט דמגוגיה, וצבירת הון פוליטי מטרגדיה לאומית על ידי האופוזיציה."

ביום האחרון של דצמבר 1973 נערכו בחירות והסתבר שמפלגת המערך שמרה על כוחה למרות המחאה הציבורית וירדה רק ב-4 מנדטים. (ביום הראשון של חודש זה הלך לעולמו דוד בן-גוריון). למרות רצונה של גולדה להתפטר, היא נענתה ל"דין התנועה" והרכיבה את הממשלה החדשה, תוך שהיא מתעקשת לכלול בה את משה דיין כשר ביטחון. אך חודש בלבד לאחר כינון הממשלה (מרס 1974) התפטרה גולדה מאיר (11 באפריל 1974), כאשר פורסם הדוח הראשון החלקי של וועדת אגרנט. בעצם היום שבו הגישה גולדה את התפטרותה לנשיא קציר, השתלטו 3 מחבלים מן החזית העממית של אחמד ג'יבריל על שתי דירות בקריית שמונה ורצחו 16 אזרחים. כך מתארת גולדה את אותם ימים, בפרק האחרון של ספרה, לו היא קראה "סוף הדרך":

כותב על כך אפרים קציר: "במהלך המלחמה היטבתי לעמוד על כמה היבטים באישיותה של ראש הממשלה גולדה מאיר. כל מה ששמעתי עד אז על נחישות האופי שלה התגלה לי עתה בעליל. היא ידעה בבירור כי לאחר הפסקת האש יהיה עליה להתמודד עם שאלות קשות מאוד שהיא תציג לעצמה, שיעלו בזירה הפוליטית, שיתעוררו בציבור הרחב, ובוודאי בקרב המשפחות השכולות. לא היה לה ספק מהו כובד האחריות המוטל על כתפיה כמי שעמדה בראשות הממשלה כאשר מדינת ישראל נקלעה בהפתעה כה גדולה למצוקה כה גדולה. לימים סיפרה לי שברגעים מסוימים, כשחשבה על כל מה שקרה, עלה בדעתה להתאבד. אולם בו בזמן היא הבינה כי לא זו העת לחילופים ליד ההגה או לחשבון נפש מיוסר של הקברניט. […] כל מי שהיה לו שיח ושיג אתה בתקופת המלחמה פגש אדם בוטח לחלוטין בניצחון הישראלי, בלי שמץ של הרהור על חורבן הבית השלישי [רמז למשה דיין – א.ר.]. היא ניהלה את העניינים ביד רמה, הכריעה במהירות בכל מחלוקת שהוצגה בפניה ודרבנה את כל הגברים הצעירים ממנה, ובהם שרים וגנרלים, שהקיפו אותה והפגינו תהיות לא מעטות. […] הסיבה הישירה להתפטרותה של ראש הממשלה היתה הדוח החלקי הראשון של ועדת אגרנט, שהוגש לממשלה ב-1 באפריל 1974. ראש נממשלה הביאה עותק של הדוח הזה ללשכתי מיד לאחר שעיינה בו, ועם בואה ראיתי שהיא נסערת עד עמקי נשמתה. היא מיהרה להסביר לי שמסקנות חברי הועדה בתחום הפרסונלי אינן נראות לה הוגנות." (כלומר – גולדה חשבה שהוועדה טעתה במסקנותיה המחמירות לגבי הרמטכ"ל דוד אלעזר, והחליטה להתפטר למרות שהוועדה לא מצאה פגם בתפקודה האישי, ותלתה את הליקויים בהיעדר הגדרה ברורה של חלוקת הסמכויות בין הממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל; היעדר פלורליזם בהערכות המודיעין  וחסרונו של יועץ לענייני מודיעין ליד ראש הממשלה).

הערות העורך

תפקודה של גולדה במלחמת יום הכיפורים וכן מסקנות וועדת אגרנט העלו לדיון את השאלה האם לראש הממשלה חייב להיות רקע בטחוני. היו  שטענו לאחר המלחמה כי אין לבוא לגולדה מאיר בשום טענות, משום שהיא אשה, ללא רקע צבאי, אשר סמכה על המומחים הביטחוניים שהיו בסביבתה והוליכו אותה שולל. כמה שנים קודם לכן הציע מן האופוזיציה ח"כ מנחם בגין להעניק לנשיא המדינה את תואר המפקד העליון של הכוחות המזוינים בישראל וכן את הסמכות למינוי הרמטכ"ל, כפי הנהוג בארצות הברית. בשנת 1976 נחקק חוק יסוד: הצבא, שהגדיר את הממשלה כולה כמפקד העליון של צ.ה.ל וקבע בכך כי ראש הממשלה אינו יכול לגלגל את האחריות ממנו והלאה. אך השאלה נותרה פתוחה: האם השיטה הדמוקרטית שלנו תצמיח תמיד קברניטים בעלי כישורים מתאימים בתחום הביטחוני, הערוכים להכרעות אסטרטגיות?