רשומה זו נכתבת לרגל עליית הסרט הדוקומנטרי "אנשי הגן" לרשת, לצפייה חופשית.

הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים נוסד בשנת 1931, אך טומן בחובו עדויות ארכיאולוגיות בנות אלפי שנים והיבטים היסטוריים, ציוניים ותרבותיים מגוונים. גן זה הוא פינה קסומה שטרם נחשפה כיאות הן לקהל הרחב והן לקהילת הבוטנאים וחובבי הטבע. בהגדרתו זהו גן בוטני, אך הוא גם בעל חשיבות היסטורית וארכיאולוגית רבה – נכס מורשת ייחודי.

במגזין האינטרנטי "כלנית" פורסם מאמרי על הגן הבוטני, הכולל גם את ההיבט הבוטני-מדעי של הגן: ואפשר לקרוא את המאמר הנרחב כאן.     במסגרת רשומה זו, כמנהג בלוג זה העוסק ב"נושנות" אזכיר רק את האתר ההיסטורי-ארכיאולוגי המצוי בתחומי הגן – קבר ניקנור וסיפורו המופלא.

אך תחילה לסרט "אנשי הגן". סרט באורך 72 דקות (בימוי, צילום ועריכה – אורי רוזנברג)

---

הגן הבוטני בהר הצופים מושך אליו אוהבי טבע, מתקני עולם, זוגות אוהבים ואת אלו הבאים למצוא בו מפלט וריפוי למצוקתם. הסרט "אנשי הגן" מתאר, על רקע מראות הגן, את המרקם האנושי המיוחד של צוות העובדים בגן ומבקריו, ומפגיש את הצופה עם פניה השונים של החברה הישראלית. בעזרת האנשים שהגן מהווה מרכיב מרכזי בחייהם, מנסה הסרט לחשוף את סוד הקסם של הגן. במרחק כמה עשרות מטרים מן השקט והרוגע, הצל ופכפוך המים, בכפר עיסאוויה, מתקיימת מציאות שונה לחלוטין.

לינק לסרט עם כתוביות בעברית:    לינק לסרט עם כתוביות באנגלית:

---

ובחזרה אל ההיסטוריה:

הגן הבוטני בהר הצופים הוקם בשנת 1931 על ידי פרופ' אוטו ורבורג, ראש המחלקה לבוטניקה של "המכון לחקר טבע ארץ ישראל" באוניברסיטה העברית (וכן מבכירי המנהיגים הציוניים והנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית) ופרופ' אלכסנדר איג, ממניחי היסוד למדע הבוטניקה בארץ ישראל (ראה רשומה אודותיו בנושנות). היה זה הגן הבוטני של צמחי הבר של ארץ ישראל הראשון בישראל (קדם לו הגן במקווה ישראל שמטרתו העיקרית היתה אינטרודוקציה של צמחי תרבות וגינון מחו"ל), ומן הראשונים בעולם כגן אקולוגי, אשר היה מבחינה זו חדשני והקדים את זמנו בעשרות שנים. בין השנים 1948 – 1967 היה קמפוס האוניברסיטה העברית ובתוכו הגן הבוטני, חלק מן "המובלעת" שבהר הצופים – אזור מפורז ישראלי (שכלל גם את הכפר עיסאוויה) המוקף בשטח הכבוש על ידי הירדנים. הגן שמש כקו מגן של מגיני ההר, נחפרו בו תעלות קשר ונבנו עמדות מגן. כיסוי תעלות הקשר ופינוי המוקשים נעשו מיד אחרי מלחמת ששת הימים (כאשר גל מתנדבים מכל העולם הגיע לירושלים).

קבר ניקנור

בתחום הגן הבוטני מצוי אתר ארכיאולוגי בעל חשיבות רבה, אשר כמעט והפך לפנתיאון לאומי לגדולי האומה ומנהיגיה.

בשנת  1887 רכשו הזוג סיר ג'ון אדוארד גריי היל ורעייתו הציירת קרוליין, מן העיירה בירקנהד הסמוכה לליברפול,  חלקת אדמה בחלק הצפוני של הר הזיתים (שמו של אזור זה שונה ל"הר הצופים" רק במאה העשרים) והקימו שם אחוזת קיץ הכוללת מטעים ומבנים, בה שהו כמה חודשים בשנה. בשנת 1902 במסגרת עבודות להכשרת הקרקע באחוזה, התגלתה במקום מערת קבורה ובה שבע גלוסקמאות. למקום הגיעו גלדיס דיקסון, בתו של הקונסול הבריטי וארכיאולוגית חובבת וסטוארט מקליסטר הנציג הבכיר של "הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל" אשר הגיעו למסקנה שזוהי מערת קבורה מתקופת בית שני (המאה ה-1 לספירה). דיקסון שלחה את אחת הגלוסקמאות, שעליה נחקקה כתובת ביוונית ועברית ללונדון והארכיאולוג הצרפתי שרל קלרמון גנו פענח את הכתובת:

"העצמות של נקנור מאלכסנדריה אשר עשה את הדלתות ניקנור אלכסא".

קלרמון שייך את מערת הקבורה לניקנור איש אלכסנדריה, אשר תרם את שערי הנחושת לבית המקדש שבנה הורדוס, כפי המסופר באגדה הנודעת בשם "נס ניקנור" המופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת יומא, ובמקורות יהודיים נוספים (כמו "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס). וזהו הטקסט המופיע בתלמוד:

אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה, אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו – היתה מבצבצת ויוצאת מתחת דופני הספינה.    (מסכת יומא, דף לח ע"א)

עוד מספרת האגדה, שבשל הנס שהתרחש לדלתות הנחושת, הן לא צופו בזהב בעת שהותקנו בבית המקדש, אך קרן מהן בוהק רב.

הגילוי המרעיש עורר התרגשות רבה משום שבעזרת ממצא ארכיאולוגי בן 2000 שנה ניתן לאמת מקור ספרותי-היסטורי.

בשנת 1913 נפגש סיר ג'ון גריי היל עם ד"ר ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ ישראלי" וניהל עמו משא ומתן למכירת שטח האחוזה אותו ייעדו הגופים הציוניים להקמת אוניברסיטה. סוכם שעבור שטח האחוזה ישולמו לסיר גריי 21,500 לי"ש. ג'ון וקרוליין שבו לאנגליה וזמן קצר אחר-כך פרצה מלחמת העולם הראשונה והאחוזה נתפסה בידי הצבא הטורקי שאכסן בה חיילים וסוסים ובזז את תכולת הבניינים. סיר גריי נפטר בבירקנהד ולא זכה עוד לבקר בארץ הקודש.

בחורף 1917 נכנסו כוחות הצבא הבריטי לירושלים שנכנעה ללא קרב. ארבעה חודשים לאחר שגנרל אלנבי הודיע לקרוליין על שחרור האחוזה, ב-1 ליולי 1918, הונחה אבן הפינה (למעשה 13 אבנים) לבניין האוניברסיטה העברית בשטח זה. בתאריך 1 לאפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה בטקס רב-רושם בתיאטרון (הידוע כאמפיתיאטרון) הנשקף אל מדבר יהודה וים המלח.

בשנים 1928 – 1929 ערך הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק (אביו של יגאל ידין) חפירה מחודשת בקבר ניקנור ומצא קברים נוספים במקום. הקירטון הרך בשלוחת הר הצופים מאפשר חציבה קלה של קברים ואכן בשטח ההר נתגלו כמאה קברים עתיקים ורבים כנראה עדיין לא נחשפו. סוקניק הגיע למסקנה שבקבר ניקנור לא קבור ניקנור תורם דלתות המקדש עצמו, אלא צאצאיו ניקנור ואלכסא.

מנחם אוסישקין, ממנהיגי "חובבי ציון", נשיא הקק"ל ונשיא הוועד הפועל הציוני הגה את הרעיון להפוך את מתחם קבר ניקנור לפנתיאון לאומי ציוני "מקום מנוחת עולם לאנשי שם יהודים". ואכן בשנת 1934 הועלו מאודסה עצמותיו של יהודה לייב פינסקר, מורו ורבו של אוסישקין, מייסד אגודת "חובבי ציון" ומחבר המסה "אוטואמנציפציה", אשר נפטר בשנת 1891, והן הונחו בארון עופרת במערת הקבורה משלהי בית שני במתחם קבר ניקנור.

מתחם קבר ניקנור 1934. משמאל למעלה: הספרייה הלאומית (כיום הפקולטה למשפטים). מקור: הארכיון הציוני המרכזי.

אוסישקין ציווה בצוואתו לקבור גם אותו במקום זה, וארונו הונח לצד ארונו של פינסקר בשנת 1941. רעיון הפנתיאון הלאומי נזנח בשל הפיכת הר הצופים למובלעת במלחמת העצמאות, וכן בשל קשיים הלכתיים, והאתר שנבחר למטרה זו הוא חלקת גדולי האומה בהר הרצל. הגלוסקמה של משפחת ניקנור נותרה במוזיאון הבריטי בלונדון ולא הוחזרה לישראל.

טקס 30 למותו של אוסישקין. על קברו שקיות קרקע שהובאו על ידי נציגים מכל ישובי הארץ (בתמונה השמאלית). מתחת לדגל: ארון העופרת עם עצמותיו של פינסקר.

מערות הקבורה במתחם קבר ניקנור שמשו את מגיני ההר לאיחסון נשק וחומרי-נפץ ונוקו במבצע שיקום הגן בראשית שנות השבעים. הן נותרו זנוחות וחתומות במשך עשרות שנים, עד למבצע השיקום והשחזור בראשותו של רן מורין בשנת 2007.

קבריהם של אוסישקין ופינסקר במערת הקבורה מימי בית שני, לאחר שיפוץ האתר. צילום אורי רוזנברג

עם פתיחת אולם III המרכזי במערכת הקבורה, נתגלתה בו מערכת שורשים מסועפת אשר מכסה את קירות המערה ושייכת לעץ התאנה הקטן שעדיין גדל בפתחה של מערת הקבורה.

שורשי עץ התאנה המכסים את קירות מערת הקבורה. צילום: אורי רוזנברג

את עץ התאנה המופלא ואת משמעותם המיסטית של שורשיו אפשר לראות בסרט "אנשי הגן".