לאחרונה עוקב הציבור בישראל בדאגה אחר השתלשלות העניינים המצערת במחלקה האונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה. הוויכוח בין ההורים ובית החולים, בין הרופאים לבין עצמם והתנהלות משרד הבריאות החזירה אותי לשנת 1952, בה התחוללה סערה סביב תנאי אישפוזם של ילדים בבתי החולים, בעיקר ילדי עולים, וכמובן זה מתקשר גם עם פרשת ילדי תימן שאינה יורדת מסדר היום.

בקיץ 1952 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו השבועי בעתון "דבר" – הטור השבועי – את הטור הפובליציסטי המחורז: "לעזרת הרופא". טור זה נמצא באסופה של חילופי דברים בין אלתרמן לבין דוד בן-גוריון. טורים שכתב אלתרמן בעקבות מאורעות בחיי האומה המתחדשת, הקשורים לבן-גוריון, או בחייו של בן-גוריון עצמו, וכן איגרות אישיות או פומביות שהוחלפו בין המשורר והמדינאי. אסופה זו יצאה לאור ע"י הוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1971. אין ספק שהדברים מעוררים מחשבות על רמת השיח בין הממשל ונציגי התרבות אז והיום.

והנה הטור-שיר הנוגע ללב, במלואו: (נא לגלול מעט למטה).

דוד בן-גוריון הגיב מייד (שימו לב לסגנונו המיוחד של בן-גוריון, ששלל את השימוש במלה "את"):

ותשובתו המפורטת של אלתרמן לא איחרה לבוא, לאחר יומיים: (נא לגלול מעט למטה).

הערות העורך

אם כן, מי מבין שני האישים צודק בעימות זה? לדעתי הצדק עם שניהם. אסביר בעזרת מידע שישמש כרקע והסבר על מצב הבריאות במדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.

שער עלייה, מאי 1949

הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח הביאה גל של עלייה בהיקף חסר-תקדים. מיום הכרזת המדינה ועד סוף 1951 הגיעו קרוב ל-700,000 עולים, מחציתם מצפון-אפריקה ואסיה והשאר ממזרח אירופה והבלקנים (שארית הפליטה וניצולי שואה) . עולים אלו הכפילו בתוך שלוש וחצי שנים את אוכלוסיית מדינת ישראל והפכו את שיעור העולים באוכלוסיית ישראל ל-75%. רבים מבין העולים היו קשישים וילדים. מרבית העולים היו חסרי כול ובמצב בריאותי ירוד ביותר, עם תחלואה גבוהה בשחפת, גזזת, גרענת, תת-תזונה, טיפוס, מלריה, צהבת וסיפיליס (עגבת). שיעור חולי הנפש, התשושים והנכים היה גבוה מאוד. תנאי הסניטציה והמחייה של העולים במעברות ובמחנות הקליטה הזמניים היו קשים מאוד וגרמו לתמותת תינוקות גבוהה. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים ואוהלים. ברז אחד לכל 25 משפחות, מקלחת ל-336 אנשים, בית שימוש אחד לכל 53 אנשים (*). בעוד ששיעור תמותת תינוקות ביישוב הוותיק היה 16.2 לאלף תינוקות, הרי שאצל ילדי העולים היה 157.8 לאלף (פי תשע), ואצל עולי תימן אף יותר.

קורס לעולות חדשות, בבית חולים באר יעקב 1950

כיצד התמודדה המדינה שאך זה קמה עם בעיות בריאות אלו? וזאת תוך כדי מלחמת השחרור, מדיניות הצנע, ולתוספת מגיפת פוליו שפרצה בשנת 1949 והצורך לטפל בערביי ישראל?

קודם כל, מי עמד בראש משרד הבריאות? מסתבר שתפקיד שר הבריאות לא היה מבוקש ורצוי בין שרי הממשלה. שר הבריאות הראשון היה הרב חיים משה שפירא (1948 – 1951) שהתפקיד נכפה עליו, בנוסף לשני תפקידיו הנוספים – שר העלייה (הפנים) ושר הדתות – כלומר, שר בריאות בשליש משרה ללא ידע ונסיון רפואי. אחריו שימש בתפקיד ד"ר יוסף בורג (1951 – 1952), אף הוא לא בקי בתחום הרפואה. ולכן למעשה ניהלו את המשרד בשנותיו הראשונות המנכ"לים, תחילה ד"ר יוסף מאיר ואחריו ד"ר חיים שיבא. לביצוע העבודה המנהלית עמדו לרשות משרד הבריאות 20 איש ! שני מנכ"לי המשרד נתקלו בבעיות קשות מאוד, אשר הקשו על יישום פעולותיהם ומדיניותם: פלגנות פוליטית, עימותים ומאבקי כח עם קופת חולים כללית, סכסוכי שכר עם הרופאים, בייחוד לאחר שד"ר שיבא פסק שאסור לרופאים ברפואה הציבורית לעסוק במקביל ברפואה פרטית (נשמע מוכר?). ראשי האגפים במשרד התפטרו וארגון הרופאים (הר"י) החרים אותו, עד שהכריז על התפטרותו ופנה לנהל את בית החולים הצבאי 5, שהפך לתל השומר ואח"כ לבי"ח שיבא. אך בשנה שבה נכתב שירו של אלתרמן, עדיין עמדו בראש משרד הבריאות בורג ושיבא.

בשנים הראשונות להקמת המדינה סערו הרוחות בסוגייה האם להעלות את כל העולים, גם את החולים והנכים, או לבצע סלקציה (כמו שעשו האמריקאים באליס איילנד למהגרים שהגיעו לשערי ארה"ב). חוק השבות מאפשר לשלול את עלייתו של עולה המסכן את בריאות הציבור, אך מעולם לא נעשה שימוש בסעיף זה (2ב). נהפוך הוא – ב- 1949 בעקבות ביקורו של ד"ר שיבא במחנה העולים של הג'וינט בתימן, הועלו בחופזה לישראל  30,000 עולים, 70% מהם חולים במחלות קשות, במבצע "מרבד הקסמים" (כנפי נשרים) על מנת להצילם ממוות. (המקרה היחיד הוא כנראה עיכוב עלייתם של יהודי קוצ'ין בשנתיים בשל החשש שהם נושאים את מחלת האלפנטיאזיס).

למרות קשיים אלו, עמדה המדינה הצעירה במשימה, ולראייה – לא נגרמה אף מגיפה אחת, למרות ריבוי המחלות והחולים. הוקמה מערכת בריאות ציבורית, ריכוזית, מערך של חיסונים לכלל האוכלוסייה, בתי החולים הצבאיים אוזרחו, אף עולה לא הופקר לגורלו. חלק מן הטיפולים הותירו צלקות ומשקעים בלבם של המטופלים והמטפלים כאחד: טיפולי הקרנות לחולי גזזת, ריסוס די.די.טי לכל הבאים בשערי הארץ (מזרחיים ואשכנזים כאחד. תקנה שהתקינו הבריטים, והצליחה לבער את המלריה ומחלות טרופיות אחרות בתוך חמש שנים). התקציבים הדלים ומצוקת האשפוז גבו מחיר. וכאמור – סכסוכים, שיקולים מפלגתיים ומאבקי אגו גבו אף הם מחיר גבוה.

ולעניין גיוס רופאים, המוזכר בטורו של אלתרמן – מצב התברואה הקשה במעברות וריחוקן מריכוזי האוכלוסייה ומבתי החולים, חייב פעולה דחופה בטרם יתפשטו המחלות. ד"ר שיבא החליט שרופאים (מרביתם עולים חדשים) שלא השתתפו במלחמת השחרור ולא שירתו בצ.ה.ל או בבתי החולים הצבאיים, ישלחו לשלושה חודשים לטפל בתושבי המעברות, ולאחר פרק זמן זה יהיו חלק ממערך המילואים של צ.ה.ל. תקנה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב הרופאים, בתי החולים וקופת חולים, משום שדלדלה את מצבת כח האדם שממילא היה בלתי מספק, אולם נתנה מענה לתחלואה הרבה במעברות.

(*) – נתונים מספריים נלקחו מן הספר "להיות עם בריא בארצנו, בריאות הציבור בעלייה הגדולה (1948 – 1960), שחלב סטולר-ליס ז"ל, שפרה שורץ, מרדכי שני, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ו.

הצילומים באדיבות הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.