בשנת 1967 השתתפתי בחידון טבע בבית הספר העממי (יסודי) בארי בנתניה. הפרס בו זכיתי בחידון זה היה אוגדן של ציורי צמחים אותם ציירה ברכה לוי אביגד. האוגדן יצא לאור על ידי עיריית חיפה, ביוזמתו של אבא חושי, בשנת 1966.
הנה כמה מן הציורים (במקור בצבעי מים) מתוך האוגדן:
כעבור ארבעים ותשע שנים, ביולי 2016, הגעתי לביתה של הציירת, ברכה, בטבעון, כדי לראיין אותה, ביוזמתו של ד"ר מני נוימן, מנהל הגן הבוטני בהר הצופים, לו תרמה ברכה את כל ציורי הצמחים שלה. ביקשתי מברכה לחתום על האוגדן ששמור אצלי עשרות שנים והיא עשתה זאת בשמחה ובהתרגשות, אף כי בקושי רב, משום שאיבדה את מאור עיניה. הנה מה שכתבה:
"בשמחה רבה הסכמתי להוסיף כמה מילים לאוגדן הזה – וזה 49 שנה מאז הופעתו הראשונה. ברכה לוי אביגד"
כעבוד כחודשיים, ב-21 לספטמבר 2016 הובאה ברכה למנוחות ונטמנה בירושלים ליד בעלה מאיר. הראיון עמה אותו צילמתי והעליתי לרשת היה הראיון האחרון שהעניקה. הנה הלינק לסרטון:
*ראיון אחרון עם ציירת הצמחים ברכה אביגד *
******************
ברכה שייכת לחוג המצומצם של ציירי הצמחים בישראל, ועומדת בשורה אחת עם שמואל חרובי, אהרון הלוי, רות קופל. אך גישתה לציור הצמחים היתה הוליסטית ושונה ונעשתה בצניעות כמו כל הליכות חייה. על כך אפשר לצפות בראיון ובהמשך הדברים כאן.
בשנת 2001 כתבה ברכה ספר אוטוביוגרפי שהוקדש לנכדיה, לו קראה "סיפור על מרחקים קרובים" אצטט כמה קטעים שכתבה ברכה, כהשלמה לסרטון הראיון אשר ערכתי עמה, בו השמטתי דברים רבים ונוגעים ללב שסיפרה.
כריכה קדמית של הספר. ההרים הם דמויות של גבר ואשה.
כריכה אחורית של הספר, הדברים כה רלוונטיים לימינו.
לא אפרט אודות תולדות חייה של ברכה, בנושאים שאינם קשורים לציוריה, אך הנה כמה קווים כלליים: ברכה נולדה בגרמניה בשנת 1920 בעיר דרמשטאט (Darmstadt) בעלת המוניטין המפוקפק כעיר הראשונה בגרמניה בה הוחרמו חנויות היהודים לאחר עליית היטלר לשלטון. את ההשראה לציורי הצמחים קיבלה בהיותה בת 13 מתערוכה של הציירת מרגרטה קרנץ בה ביקרה עם כיתתה: "עמדתי בתערוכה כאילו פגע בי ברק. כל הציורים היו בנושא פרחי בר. בו במקום החלטתי כי אני אצייר ספר על פרחי ארץ ישראל. […] בדרכי חזרה מהתערוכה הביתה עברתי ליד חנות ספרים. הפלא ופלא, בחלון הראווה היה מוצג ספר בשם "ספר הפרחים הקטן", שהוסיף חיזוק לשאיפתי לבחור בנושא זה." ברכה חשה שציור צמחים הוא צו הגורל עבורה. בעוד ההווייה הנאצית הולכת ומשתלטת על עיר הולדתה, עלתה ברכה לישראל בשנת 1935 בהיותה בת 15, במסגרת "עליית הנוער". קבוצת הנערים ה"ייקים" הובאה לתל-חי, שם רוכזו כחברת נוער עצמאית. הם עבדו בקיבוץ כפר גלעדי הסמוך, שם הכירה ברכה דמויות הרואיות כמייסדי "השומר" ומניה שוחט. הצמח הראשון אותו ציירה ברכה בארץ ישראל הוא הצלף, אותו מצאה צומח בין אבני הקיר בתל-חי. (ציור זה מופיע על כריכת ספרה "פרחי ירושלים"). בביקור שערכה הנרייטה סולד בתל-חי הוצגו לפניה הציורים של ברכה והיא התרשמה עמוקות והבטיחה לממן לברכה לימודים בבצלאל בירושלים. הצלם המפורסם טים נחום גידל ליווה את הביקור והנציח את הפגישה שהשפיעה על מהלך חייה של ברכה. (גידל פרסם ספר על הנרייטה סולד, הכולל את צילומיו וטקסטים שכתב אודותיה).
ברכה חלתה בקדחת ולאחר החלמה בגבעת ברנר הגיעה לירושלים והתקבלה ללימודים בבצלאל. שאר חברי הקבוצה של ברכה יצאו להקים את קיבוץ חולתא שעל גדות אגם החולה. ברכה קיבלה את המלגה הראשונה שהעניקה עליית הנוער. היא החלה ללמוד בבצלאל בשנת 1937, במחזור השני של המוסד, בין מוריה היו מרדכי ארדון ויוסף בודקו. שלוש פעמים בשבוע אכלה ארוחת צהריים בביתם של רופא העיניים ד"ר טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו, שהתנדבו במצוות הנרייטה סולד לעזור לסטודנטית הצעירה.
ברכה ביומה הראשון בבצלאל, 1937
ציור דיוקן עצמי שברכה ציירה בשנת 1941 בהדרכת הצייר יעקב שטיינהרדט (קטע מן הציור)
עם הגיעה לירושלים נשלחה ברכה לפגישה עם פרופ' אפרים הראובני, הבוטנאי מן האוניברסיטה העברית, אשר רצה להעסיקה בציור צמחים וחלקי צמחים. גישתה המיוחדת של ברכה לציורי צמחים הביאה לסירובה להצעה וכך איבדה אולי קריירה אקדמית בתחום התמחותה. כותבת ברכה: "ילדה כבת 12 פתחה לי את הדלת ואדון ורוד-פנים עם משקפיים קיבל את פני. הוא מיד הראה לי ציורי פרחים. לאחר מכן רצה לראות מה הבאתי איתי. הוצאתי את ציורי והוא קרא לאישתו, בנו ובתו, נוגה ואיילת השחר עמדו לצדו. מיד ניחשתי מה הם יציעו לי והחלטתי מראש לסרב. פרופ' הראובני אמר: האם תוכלי לצייר כמו הציור הזה, חלקים של הצמח, אבקנים וכו? עניתי: אני אוכל, אבל אני לא חושבת שזו דרכי. חששתי שאחנק בבוטניקה וגורלי יהיה כגורל הפרחים לפני. אני רוצה לצייר פרח חי כמו שאני אוהבת ורואה אותו, ולמסור את יפי הפרח דרך האמנות שלי."
בשנת 1941 נישאה ברכה למאיר (קורט) לוי, אותו הכירה עוד בעיר הולדתה. לימים נהיה מאיר מנהל המחלקה לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך "אבי החינוך המקצועי בישראל" (נפטר בירושלים, 1995).
ברכה מתארת את תהליך ציור הפרחים, אשר מזכיר תהליך רוחני מיסטי, או אפילו דתי: "נהגתי לקטוף רק פרח אחד או שניים. הבאתי אותם הביתה והתבוננתי בהם היטב. לאחר מכן כאשר ספגתי אותו אל תוכי, ציירתי את הפרח בתשומת לב. התמלאתי בהרגשת כבוד בפני הכח הבורא שיצר בחוכמתו את היופי הזה. נהגתי לשאת תפילה משלי שתהיה בי הצניעות הראויה וחוכמת הידיים לעשות את מלאכתי נאמנה." ציוריה של ברכה הם ריאליסטיים ומשקפים בדיוק רב את מראה הצמחים, אך מעבר לכך זהו מעשה אמנות המשלב בין הרוח והחומר. ועוד אמרה ברכה: "בניגוד לציירים אחרים, המבטאים בציוריהם את רגשותיהם האמנותיים, נאלצתי אני לרוקן את האגו שלי ושאפתי לבטא את הפרח ואישיותו בלבד."
בשנות החמישים מתגוררים ברכה ומאיר בחיפה ושם יוצאים לאור הפרסומים הראשונים עם ציורי הפרחים שלה. ציוריה של ברכה הפכו למוכרים לאחר שכמה מהם הוצגו בגן האם ב"תערוכת הפרח" המסורתית, השנתית, ולאחר מכן, בהמלצת שני מורים מבית הספר הריאלי – זאב ברלינגר וצבי זילברשטיין, ובתמיכת ראש העיר אבא חושי, יצא לאור בשנת 1958 הספר "פרחי הכרמל" ובו ציורי 32 פרחים מאת ברכה והסברים בוטניים מאת שני המורים הנ"ל. את הפקת הספר ארגן מיכה ברלינגר, מנהל מחלקת החינוך בעיריית חיפה ואחיו של זאב.
בני אליאסון שלח את צילום כריכת הספר המקורי משנת 1958
ברכה וכמה מספריה כפי שצילמתי ביולי 2016, חודשיים לפני פטירתה.
הספר השני היה "פרחי החוף והכרמל" שיצא לאור, אף הוא ע"י מחלקת החינוך של עיריית חיפה, בשנת 1960. שנה לפני צאת הספר לאור מת בנה הצעיר של ברכה, גדי, בטביעה בסחנה, בהיותו בן 12. ברכה ביטאה את אבלה בעזרת הפרחים שבחרה לצייר על כריכת הספר: "עדיין לא יכולתי להיפרד מאבלותי ובציור הכריכה היבעתי את יגוני. בזוכרי את גדי שלי ציירתי קבוצת פרחים: פעמונית שעירה בצבע סגול עמוק – צבע אבל, דמעות חוה, דם המכבים – פרח אלמוות – כסמל לכאבי הנצחי והוספתי וינקה צהובה הדומה לפרפר שמתרומם בקלילות כנשמה אל על." בעקבות מותו של גד שינתה ברכה את שם משפחתה מלוי לאביגד. בספרה מספרת ברכה בכאב כיצד חזה בנה גדי, ילד חכם ומוכשר ומיוחד מאוד, את מותו כמה ימים לפני האירוע. לאחר מותו מצאה ברכה בחדרו ציורים בהם הוא מתאר את מותו הצפוי.
הספר השלישי היה "חורש הכרמל" ואחריו נוצר הספר "פרחי הגליל" ביוזמתו של עוזי פז. ספר זה היה קשור ליצירת הכרזה שהובילה את מסע ההסברה המוצלח לשמירת פרחי הבר והאיסור על קטיפתם, כרזה בה מופיעים ציורי הפרחים של ברכה:
בספרו "לשמרה ולעבדה – שמירת טבע בישראל" (הוצאת אריאל, ירושלים, 2008) מספר עוזי פז כיצד נולד הרעיון להעלות את מודעות הציבור לנושא שמירת פרחי הבר: "יום אחד הגעתי לתחנת הרכבת בחיפה, ואת עיני צדו שתי כרזות צבעוניות. בכל אחת מהן נראו שלושה פרחים צבעוניים, ובראשה נכתב: שמרו על פרחי הכרמל!" […] כשראיתי את הכרזות, כמעט צעקתי "אאורקה" כארכימדס בשעתו. כך נולד רעיון הכרזות הצבעוניות." להשלמת רשימת הפרחים המוגנים חסרו פרחי הגליל כגון אדמונית החורש, יקינטון וסחלבים ולפיכך הסכימה עיריית חיפה להוציא לאור קובץ נוסף "פרחי הגליל" (ראה בראש הרשומה). הפרוייקט נמשך שנה. ברכה שהתגוררה בירושלים באותה עת, הוסעה במועדים המתאימים לגליל, במיוחד להר מירון, וציירה את פרחי הגליל.
אחר כך נוצר הספר "פרחי הנגב" עם הטקסטים של יהושע זימרה ויואל דה-מלאך מקיבוץ רביבים, ובשנת 1969 החלה לעבוד על הספר "פרחי ירושלים" עם פרופ' אבינועם דנין. הסופר אנטון שמאס תרגם את הספר לערבית "פרחי אל-קודס" (1972). החומר לספר השביעי "פרחי השרון" צוייר ונכתב ע"י פרופ' אמוץ דפני, אך לעולם לא יצא לאור.
צמח הצלף – הצמח הראשון אותו ציירה ברכה בארץ ישראל.
מתוך ספרה האוטוביוגרפי של ברכה:
"על פיסגת ההר – 90 שנה ויותר עברו מאז שהחילותי את הטיפוס על ההר הבלתי נראה שלי. עכשיו אני עומדתעל פסגתו וסוקרת את הדרך הארוכה שעברתי עד בואי לכאן. הפחידו אותי התהומות שפערו את פיהם כדי לבלוע אותי בדרך החתחתים שעברתי, רעדתי בכל גופי כאשר הגנבתי מבט לתוכם. ראיתי בעומקים גוויות אדם תלויות על גדרות תיל. אמהות מרימות את ילדיהן גבוה כדי להצילם מלהבות האש. קפצתי באומץ מעל נקיקים. היו גם בורות שחפרתי במו ידי, נפלתי לתוכם ובעמל רב יצאתי מהם. בעומדי עכשיו על ההר שלי אני מרגישה דחף חזק לתת לעצמי דין וחשבון ולחקור את זהותי. מאין שאבתי את כוחותי? איזה כח תמך בי? מה עזר לי להגשים את עצמי? # במקום הראשון אני מונה את האהבה שזכיתי לה מהורי בילדותי. # במקום השני זוהי הנאיביות הברוכה שאיפשרה לי ללכת שבי באופטימיות אחר האידאל הציוני, הכולל את גאולת העם עם גאולת האדם. # במקום השלישי למזלי, על שלום עם עצמי הגנה עלי העובדה שאין בי קנאה. לא נמשכתי אחר ההתמודדות עם יוצרים אחרים. בחרתי במבט פנימה אל תוכי לגלות ולהאיץ את כח היצירה שבי. לעיתים נפגשתי בו והתמוגגתי. ביצירה נפגשים עם "הניצוץ האלוהי" שטמון בכל אחד מאתנו במידות שונות. שאפתי לעשות "עבודה טובה" ככל שיכולתי.[…] הצורך להתבטא בציור ואהבת הארץ הביאו אותי לצייר את פרחי הבר באהבה מיוחדת, כי הם צמחו באדמה הזו שלנו."
תגובתו של יעקב הנמן שהגיעה אלי (כמו תגובות רבות אחרות) במייל הפרטי:
מרגש
יותר מהציורים מרגשת הגישה שלה
מזכירה לי בול!! את הדודות שלי הייקיות
חבל שלא שלחת את כל הראיון כדי לשמוע ..זו חתיכת היסטוריה
לפחות ספר אחד שלה יש לי
כל טוב וישר כח
תודה לך אורי על סקירה משובחת .
הכרתי את ברכה אביגד באמצעות בעלה מאיר אביגד ( היה הממונה על החינוך הטכנולוגי-מקצועי במשרד החינוך )
אנשים משכמם ומעלה .
בהערכה,
עמי סלנט
לשעבר מנהל המרכז הפדגוגי-טכנולוגי ברשת עמל
תודה עמי,
מאיר (קורט) שווה רשימה בפני עצמה, כולל תרומתו לענף התעופה האזרחית וקידום חינוך מקצועי במגזרים השונים, חינוך שזוכה כיום לתדמית ירודה ומקפחת.
אורי
אורי שלום,
כשקראתי ברשימתך האחרונה את שמה של ברכה אביגד השם לא נשמע לי מוכר, אך ברגע שראיתי את ציור המשויה ידעתי שיש בספרייה שלי ספר עם ציורים בדיוק כאלה. חיפוש של "ברכה אביגד" בקטלוג שלי לא העלה דבר אך חיפוש המילה "פרחי" העלה את הספר שאת צילום כריכתו שלחתי לך. במהדורה הזאת היא עדיין לא שינתה את שמה. הספר הזה נמצא לפני מספר שנים בירושלים ע"י הבן הצעיר שלנו (אז סטודנט באוניברסיטה) כשהוא מושלך יחד עם ספרים נוספים ליד פח. הספרים כמובן נאספו והגיעו אלינו. מצבו הרעוע של הספר מעיד על השימוש רב שעשו בו מאז יצא לאור ב-1958. באחרית ימיו הגיע הספר המיוחד הזה למקום שאותו כבר לא יעזוב.
אילו צפיתי בסרטון עם עיניים עצומות הייתי נשבע שמדובר בדודותי שהלכה לעולמה לפני שנתיים – בת דורה של ברכה אביגד. כל המשפחה עלתה ארצה מגרמניה בתחילת שנות ה-30, והשורשים הייקים, ההשכלה, המבטא, העברית המדוייקת והמהוססת, והגישה המיוחדת שלהם לחיים ליוו אותם עד יומם האחרון .
תודה על הרשימה המשובחת.
גם אבא שלי הגיע כנער במסגרת עליית הנוער של הנרייטה סאלד מגרמניה להכשרה בתל חי.
עם סיום תקופת ההכשרה, שבה עבדה הקבוצה בכפר גלעדי, הצטרפה הקבוצה של אבי אל מקימי מנרה.
מפתיע ומעניין לדעת כמה מהם נעשו בבגרותם מדענים, אמנים, רופאים, מהנדסים, מחנכים, אנשי ה"מוסד" ועוד.
על פניו, זה נראה כתופעה החורגת מהסתברות סטטיסטית.
צריך לזכור שבני/בנות הקבוצות האלה לא זכו להשכלה מסודרת בגרמניה, הם ברחו מהנאצים ועלו לישראל כשהיו בגיל 14-15.
בשנת 1937 כתב אלתרמן לתיאטרון הסטירי “מטאטא” את הפזמון “פורים פורימאטו”, בבית השני נכתב כך:
“ארצנו מסודרת
הדבש הוא בכוורת
היין הוא ביקב
השכל הוא ביקה"
מסכים אתך לחלוטין בקשר לייקים ותרומתם לתרבות (התזמורת הפילהרמונית בראשיתה) בישראל וכן לתעשייה. בשכונת הייקים בנהריה הסתובבה על אופניים עם כדי חלב פראו שטראוס, וכך נולדה אימפריית שטראוס. זוגלובק מכר נקניקים בחנות קטנה וגם מר סטף וורטהיימר התחיל שם את דרכו. בטכניון שלטו הייקים והשפה הרשמית היתה גרמנית.
אני מביא בזאת את תגובתה של נילי בן ארי, חברת קיבוץ טירת צבי:
ברכה אביגד הייתה ידידה טובה של דודי, מיכאל ברלינגר ז"ל, שגר בחיפה ועבד במחלקת החינוך של עיריית חיפה.
מיכאל ברלינגר נשא לאישה את דודתי רגינה לבית שווגר בשנת 1947 כששרת עדיין בבריגדה ועסק בטיפול בשארית הפליטה בהולנד ואיטליה. ואח"כ במוסד אהבה, בקרית ביאליק.
מיכה ורגינה קבעו את ביתם בהר הכרמל, בשכונת אחוזה, שהייתה אז בימיה הראשונים. ביתם ניצב במרומי הכרמל, והשקיף על הכרמל, ועל חיפה.
מיכה עבד במחלקת החינוך של עיריית חיפה, והיה קשור מאד לעיר לאנשיה ולנופיה. מיכה היה מיודד מאד עם אבא חושי, וכמנהל מחלקת החינוך של עיריית חיפה, יזם את הוצאתם של ספרי לימוד רבים.
אחיו האהוב היה הבוטנאי, והמורה המיתולוגי, זאב ברלינגר, גם הוא גר במרומי הכרמל.
זאב ומיכה באו ממשפחה ייקית מדורי דורות, משפחה מרובת ילדים, מעיר קטנה בדרום גרמניה. ביתם היה בית של שומרי תורה ומצוות, מאנשי תורה עם דרך ארץ, שהקפידו על קלה כחמורה. מיכה למד בבית המדרש למורים בווירצבורג שבמחוז בוואריה בגרמניה, אצל הרב יעקב יקותיאל נויבואר. משפחת ברלינגר עלתה לארץ לפני המלחמה. זאב היה מדריך בבח"ד (ברית חלוצים דתיים) בגרמניה, ומראשוני המושב 'שבי ציון' בשנת 1938 יחד עם רעייתו ועם אחיו אשר ברלינגר.
זאב היה מורה בעל ידע רחב, ניהל את בית הספר המקומי. בשבי ציון ובין השאר אהב מאד ארכיאולוגיה. כאשר הכשיר את האדמה בחצרו בשבי ציון, נתקל ברצפת פסיפס עתיקה, חשף אותה וילדי היישוב היו באים לראות אותה בהתרגשות. בחיפה, לימד זאב ביאולוגיה בגימנסיה הריאלית, ואח"כ מונה למפקח על לימודי הביאולוגיה.
עריית חיפה הייתה ייחודית וראשונה בכל הקשור למסע ההסברה לשמירת פרחי הבר. בעיר חיפה היתה מלכתחילה מודעות גבוהה לנושא שמירת טבע, הן בשל אישיותו של ראש העיר אבא חושי, שנושא הטבע והנוף היו קרובים ללבו (פז 2008 ), והן משום הקרבה הרבה בין העיר לטבע שסביבה. קבוצת "חובבי טבע" בחיפה, השפיעה כבר ב-1958 על ראש העיר להגיש חוק עזר עירוני לשמירת צמחיית הר הכרמל, ו"תערוכת הפרחים הבינלאומית", ביקשה למתג את חיפה כ"עיר הפרחים של ישראל.
מיכה רתם את אחיו – זאב ברלינגר שהיה המורה מיתולוגי לטבע בגימנסיה הריאלית. היו אלו אלבומי הטבע הראשונים מסוג זה.
בנוסף לכך, עודד ראש העיר חושי פעילות חינוכית ממוקדת בנושא פרחי הבר על ידי הוצאת ספרי הדרכה לפרחים, שהפכו בהמשך לסדרה שהקיפה את שאר אזורי הארץ.
עיריית חיפה, ומיכה יזמו את הוצאות הספרים: פרחי הכרמל – 1958 , פרחי החוף והכרמל – 1960 , חורש הכרמל – 1962 , פרחי הגליל – 1966 , פרחי הנגב – 1968 פרחי ירושלים – 1972 . כשחלקם תורגמו גם לאנגלית, צרפתית וערבית. הספרים נערכו על ידי מיכאל ברלינגר והביאורים לפרחים נכתבו בידי ד"ר זאב ברלינגר , אחיו של מיכאל וד"ר צבי זילברשטיין, שהיו מורים לביולוגיה ובוטניקה בביה"ס הריאלי בחיפה. שני האחרונים התרשמו מאוד מציורי הפרחים של ברכה לוי-אביגד בתערוכת הפרחים בחיפה, וגייסו אותה לאייר את הפרחים בכל סדרת הספרים הנ"ל.
למיכה ברלינגר ורגינה לא היו ילדים, ואנחנו האחיינים היינו בני טיפוחיהם. בימי ההולדת שלנו קבלנו את ספרי הפרחים כשי אהוב, ואני הקפדתי ללמוד בע"פ את שמות הצמחים וצורתם. בהיותי חברת תנועת בני עקיבא, היה ברור לי שכאשר אגיע להגשמה, לקיבוץ, אאלץ לפני הכניסה בשערי הקיבוץ, לעבור מבחן בטבע, על הגדרות (מה פירוש אוסמוזה..), וכמובן יבחנו אותי בהגדרת צמחים לפני שיתנו לי להיות חקלאית…
דודי האהוב מיכה לקה בלבו, ובסוף שנות השמונים, קיבל התקף לב, ונפטר. הוא נקבר בבית הקברות בטירת הכרמל.
תודה רבה נילי. זהו מידע מרתק.
והנה מה שכותבת ברכה אביגד על מיכה ברלינגר, הדוד שלך:
"כאן אני רוצה להקדיש את הוקרתי למר מיכה ברלינגר ז"ל, מזכיר המחלקה לחינוך בעיריית חיפה, שהיה קרוע בין ההתלהבות להגשמת חלומו להוציא לאור את הספרים לבין ספקות באשר לכדאיות המפעל. הבנתי את האיש הזהיר, האחראי והספקני. עודדתי אותו לאורך הדרך ואני שמחה שהוא סיים את עריכת הספר האחרון בסדרת הספרים בהרגשת סיפוק."
התרשמתי מאד מציוריה של ברכה אביגד, מכושר הביטוי וחדות החשיבה: …״הסתפקו במעט וכבשו את תשוקותיהם.."
כמו כן, שמחתי לפגוש כאן מחדש את נילי בן ארי מטירת צבי, שכמוני יש לה שורשים גליציאנערים.
,תודה על הכתבה המהנה והעשירה!