72. דם ירושלים

כך זה התחיל.

מאורעות תר"פ (1920) בירושלים נחשבים לביטוי האלים הראשון של הסכסוך היהודי-פלסטיני. היה זה באפריל, בחג הפסח, חודש בלבד לאחר ארוע תל-חי בגליל העליון. המון ערבי שחזר מחגיגות נבי-מוסא הוסת על ידי מנהיגים ערבים והחל לבזוז, להרוג ולאנוס. הצבא הבריטי עמד מנגד, לא רק שלא הגן על היהודים, אלא גם אסר את חיילי הגדוד העברי אשר היו בחופשת הפסח, בטרם הספיקו לצאת להגנת תושביה היהודים של העיר העתיקה. נאסרו 43 חיילים יהודים, בראשם זאב ז'בוטינסקי, אשר נשפט ל-15 שנות עבודת פרך ונכלא עם שאר חבריו בעכו (הם שוחררו כאשר הגיע לארץ הנציב העליון הראשון הרברט סמואל). בפרעות נפצעו 211 יהודים ונהרגו ששה. בכתבי העת של אותם ימים דיווחים רבים ומפורטים על השתלשלות האירועים ועל מעשי הרצח והאונס, וכיצד הצילו רופאי הדסה את ספרי התורה מן הישיבות המותקפות. וכך היה כתוב בעתונות הירושלמית אודות ההרוגים:

"ששה הם הפצועים אשר כבר מתו, ובהם קרבן כל מעמד וכל עדה בישראל: שמואל אברהם הרמתי, בעל השכלה גבוהה (אגרונום, א.ר.), מן העולים החדשים לארץ ישראל, עסקן ציוני במקום מושבו וחנוכו, מועיל לעבודת הארץ ולהתפתחותה בעבודתו המדעית הנסיונית בארץ גופה; יהודה ליב לזובסקי, רב מאמריקה, אשר תנועת חבת ציון הקודמת העלתהו מן הנכר לארץ ישראל, איש מלא תורה ודעת, מומחה בחקירת הארץ על פי שטה מיוחדת לו, אשר ידע לעמוד שלשה ימים על נפשו (נורה ע"י חיילים הודים מן הצבא הבריטי, א.ר.); ר' מיכל גרוס, יהודי ירא שמים, אדוק בדת, בן הדור הישן, מתפלל ותיק ליד הכותל המערבי; שמואל אליעזר נגר, כבן ששים וחמש, תושב ירושלים זה חמשים שנה, בעל בית כנסת; מאיר גנו, צעיר ספרדי, אשר דם אבות גדולים נזל בעורקיו וידע להתאבק עם הורגיו; וילד תמים ויתום מאב ואם, מבני עדת התימנים, יוסף בן שלום חמדי – ששה הם קורבנות הפסח אשר הוקרבו השנה על מזבח השנאה העורת וההסתה השפלה, אשר אחזו בהן בני בליעל משכנינו הערבים. הנפרדים לעדותיהם, לדעותיהם ולהשקפותיהם בחייהם – שכבו יחד זה בצד זה במותם מות קדושים בעד כבוד עמם האחד, בעד שאיפת עמם האחת. […] ואולם דבר גדול יותר אירע אצלנו. ה"חברא קדישא" של הפרושים האשכנזים החליטה לא לשים פדות בין המחולקים בדעות, בין פרושים וחסידים, בין אשכנזים ובין ספרדים ותימנים, וקבעה קבר משותף על נחלתה לששת הקדושים, להיותם מונחים זה בצד זה. המות הנורא – קדש את הרגשות. והן מונחות שש הגויות בחצר, והרב קוק נצב עליהן וסופד : דם פסח, דם ברית, דם קדושים – דמים בדמים נוגעים בסערת ההספד. גם מתוך פיו של הרב המקובל הזה מבריק הרעיון: "בדמייך חיי!" בדמנו נגאל!

ועוד על הדם במאמר אשר פורסם בעתון הפועל הצעיר 26, כ"ד ניסן תר"פ, 1920 מיד לאחר המאורעות

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ובאותו עיתון פורסמה גם פנייה מאת ההנהגה היהודית – הועד הזמני ליהודי א"י – אל העם הערבי:

Jerusalem-1920-1-s

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

דבר העורך

ז'בוטינסקי ועוד 19 חיילים מן הגדוד העברי נאסרו על-ידי הבריטים בתואנה שהשתמשו ברכוש צבאי (הנשק האישי שברשותם) ללא רשות. בעת היותם בכלא עכו התפרסם השיר שחיברו, בעקבות נפילת תל חי וטרומפלדור – שיר שאף הוא רווי בדם: (פורסם בבלוג זה בעבר).

שיר אסירי עכו

המילים: זאב ז'בוטינסקי וחבריו לכלא

המנגינה: יוסף מילט

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,

מִגִּלְעָד לַיָּם,

אֵין גַּם שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ

לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע

נִיר וָהַר וָגַיְא,

אַךְ מִדּוֹר דוֹר

לֹא נִשְׁפַּך טָהוֹר

מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְתוּלָה,

נִסְתָּר בְּקֶבֶר שׁוֹמֵם,

דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי – אַךְ לִבֵּנוּ

אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן,

לָנוּ, לָנוּ, כֻּלְךָ לָנוּ

כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “72. דם ירושלים

  1. מדהים. אם מישהו היה מקריא לי את זה, מבלי שאדע את הרקע, עליו נכתבו מילים אלה, הייתי אומר ,שזה נכתב היום (אם כי הייתי תוהה לגבי העברית המיושנת משהו).
    התחלת את דבריך ב"כך זה התחיל". אולי חשבת: די ברמיזה לחכימא. אבל אני בכל זאת אפרש (לפחות את הפרוש האישי שלי): כעת נותר לענות על השאלה: ואיך זה ייסתים?
    אורי, תודה על שהסרת למענינו את האבק מעל נושנה כל כך עכשוית. בחירה מצויינת.

  2. אורי שלום,
    אתה מכיר את הספר תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי – הלל כהן
    קראתי אותו והוא ספר אובייקטיבי ומביא מידע רב גם על הצד השני.
    מכיוון שאני יודע מהן דעותיך לא אוסיף.
    ועם זאת בימים אלה אדם שואל את עצמו לאן נגיע.
    גדי

    • הי גדי, נעים להפגש ולו באופן וירטואלי.
      קטונתי מלהגיד משהו אל מול המחיר האישי הכבד שאתה שילמת בסכסוך האינסופי הזה. אם נצא מתוך הנחה, אפילו באופן מאולץ, ששני הצדדים צודקים, שני הצדדים סובלים, יהיה קל יותר למצוא פיתרון.
      ומעבר לזה – צדה את עיני הפיסקה שאת תחילתה סימנתי באדום על הסכמתם של חברה קדישא לקבור אשכנזים וספרדים ביחד לאור הנסיבות המיוחדות, ואתה כירושלמי יודע שעד היום קיימת ההפרדה הזו בקבורה בירושלים. יש לי הרבה סיפורים על כך, וזו מלחמה שלנו בתוכנו עם עצמנו.
      אורי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s