56. מוזיאון הטבע הראשון בארץ ישראל (1919)

בתאריך כ"ט סיון התרע"ט (1919) הופיע בכתב-העת קוּנטרֵס – בטאונה של התאחדות ציונית סוציאלית של פועלי א"י "אחדות העבודה", דיווח שכותרתו:

"תערוכת חֹמר לבית-אֹסף חקלאי בארץ-ישראל".

היה זה מוזיאון הטבע הראשון בארץ-ישראל. קדמו לו תערוכות ותצוגות זמניות (ביניהן של אפרים וחנה רובינוביץ-הראובני בביתם בשנת 1918), אך זה היה מוזיאון של ממש, אשר נועד להתקיים במשך זמן ממושך ולהוות משכן לאוספים בתחומים מגוונים. על הצד הבוטני היה אחראי האגרונום ברוך צ'יזיק (המוכר בזכות האנציקלופדיה "אוצר הצמחים", "צמחיאל" ופרסומים רבים אחרים). על תצוגת בעלי-החיים היה אחראי הזואולוג ישראל אהרוני ואת המוצגים מתחום המינרלוגיה והפאליאונטולוגיה סיפק ד"ר נתן שלם (שמספרו "עמק החולה" ציטטתי ברשומה מס' 53). הציורים יצאו תתת ידיו האמונות של הצייר אהרן הלוי. היו אלו מחלוצי מדעי-הטבע בארץ ישראל, בטרם הוקם פה ממסד אקדמאי (האוניברסיטה העברית נוסדה רק ב-1925). על כולם ניצח האגרונום עקיבא אטינגר, איש רב-פעלים, אודותיו ארחיב בהמשך.  דיווח זה מאפשר להתוודע אל הצמחים החשובים ביותר, אשר היו ראויים לתצוגה לציבור הרחב ביישוב הארץ ישראלי המתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולנסות לזהותם על פי שמם העברי שהיה מקובל אז. היו אלו ימים של ראשית הייעור בארץ ישראל והגדלת מגוון מיני העצים והצמחים בשטחי המטעים והשדות החקלאיים. כפי שניכר מן הכתבה, הרמה המדעית היתה מעט חובבנית, אך נוגעת ללב ומלאת כוונות טובות. אל המוצגים הבוטניים צורפו שימורי פירות וירקות, וגם "גבינה טובה" שהדגימו את מיטב הישגי החקלאות.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

מי היה עקיבא אטינגר?

כאמור, מוזיאון הטבע, או כפי שנקרא בכתבה "בית-אוסף" היה יוזמתו של האגרונום עקיבא אטינגר. עקיבא אטינגר (1872 – 1945) היה נוכח בצמתים החשובים ביותר של מפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, לצידם של אישים כחיים ויצמן, נחום סוקולוב, ארתור רופין, יוסף ויץ ויהושע חנקין, אך לא נכנס, משום מה, לפנתיאון הלאומי (אפילו בויקיפדיה המידע אודותיו דל ושגוי). הוא היה שותף בניסוח הצהרת בלפור!, היה שותף בוועד שהחליט לייסד את הגדוד העברי עם טרומפלדור וז'בוטינסקי, פעל להכשרת יהודים לעבודה חקלאית באירופה ובדרום אמריקה. בין תפקידיו – ראש המחלקה החקלאית ב"משרד הארץ ישראלי", מנהל המחלקה להתיישבות חקלאית של ההסתדרות הציונית ומנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל. אני רואה בו את אחד האנשים המרכזיים אשר החדירו עקרונות מדעיים לתכנון וניהול התשתית להתיישבות חקלאית ולייעור בארץ ישראל. למשל – ההבנה שאת הביצות אפשר לייבש רק בעזרת תיעול וניקוז ולא על-ידי נטיעה מסיבית של עצי אקליפטוס. כאשר החלה הקק"ל בפעולות הייעור הם נטעו חורשות של עשרות אלפי עצי זית (בן-שמן 1908) ואטינגר היה זה שדחף להשתמש בעצי סרק ולייער שטחים הרריים שאינם ראויים לעיבוד חקלאי, למשל בהר כרמל. אטינגר הקים יישובים רבים, בעיקר בעמק יזרעאל, הכניס לארץ גידולים חדשים, בין היתר בננות, אספסת, עצי פרי נשירים וענבי מאכל. בשנת 1936 החל לערוך ולהוציא לאור את ירחון "השדה", שבו גם אני זכיתי לפרסם מאמרים.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

המקור: ספרו של אטינגר "עם חקלאים עברים" (1945). התמונה במסגרת שחורה משום שהמחבר נפטר בעת הגהת הספר ולא זכה לראותו בדפוס.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

בספרו "עם חקלאים עברים בארצנו" (אטינגר, 1945, 122 – 125) מספר אטינגר על הקמת המוזיאון:

"הצגתי למוזיאון את המטרה לאסוף דוגמאות מן העושר הטבעי של ארצנו, מן החי, הצומח והדומם, ומכל מה שהיהודים יצרו או חידשו בשדה החקלאות בארץ לכל ענפיה, בתוספת ביאורים מובנים לכל, לכל שדרות הציבור, לתלמידי בתי-הספר ולחובבי טבע – כדי לנטוע בלבם חיבה לארץ ולחקלאות. […] נוסף לתפקיד העיקרי – ההסתכלותי-הלימודי – הוטל על המוזיאון התפקיד התעמולתי של הכשרת הלבבות לטבע הארץ."

כאשר יצא עקיבא אטינגר לדרום אמריקה בשליחות קרן היסוד, בשנת 1928, חוסל המוזיאון, ובהעדרו נארזו האוספים המרובים ונמסרו למחלקות שונות של האוניברסיטה העברית בירושלים.

הערות העורך

תוכן רשומה זו הופיע לאחרונה, בגירסה מעט שונה, כמאמר במגזין האינטרנטי כלנית – כתב עת לצמחי ישראל. 

על שמו של עקיבא אטינגר קרוי המושב ניר עקיבא והאבוקדו מזן אטינגר.

אפשר לראות בכתבה את דלותה של השפה העברית, של אותם ימים, במונחים מדעיים. מבחנה נקראת "קנה-זכוכית", חיטוי הוא "דיזינפקציה" וכותנה היא "צמר-גפן". אך הסגנון המליצי שובה-לב. לכל המעוניינים בכך, להלן פירוט הצמחים אשר מוזכרים בדיווח והוצגו בבית-האוסף, עם שמם העדכני: (כל שאר הצמחים המוזכרים בדיווח נותרו עד היום באותו שם). בולטת גם העובדה שלשם הבהרה מוזכר בדיווח שמם הרוסי של הצמחים ולא השם המדעי.

הכשותה: כשות השדות, בתלמוד – כשותא (צמח טפיל),

בטנים: כנראה אלת הבטנה,פיסטוק. את עצי הפיסטוק הביא לארץ מפרס ברוך צ'יזיק.

אגס-היער: אגס סורי,

קנבוס: קנביס,

צמר גפן: כותנה,

קורטום (חריע): קורטם הצבעים,

חלבנה ולבונה: אלו הם שנים מ-11 הצמחים שנכללו בתערובת הקטורת, אשר הוקטרה במשכן ובבית המקדש, יחד עם מור, צרי, צפורן, קנמון ועוד. מקובל לחשוב שחלבנה הוא מין של כלך ואילו הלבונה היא שרף המופק מקליפת עץ שיובא מאפריקה ב"דרך הבשמים". מסקרן לדעת אלו צמחים אכן הוצגו בשמות אלו במוזיאון.

אבֶה: צמח מים, כנראה מין של גומא. מקור השם באכדית: אֵבֶה – צמח נחלים וביצות, וגם בשיר השירים מופיע הצירוף "איבי נחל".

עָרָב: הכוונה לעץ צפצפת הפרת, אשר צורת עליו גרמה לבלבול במקורות היהודיים עם צמח הערבה. אלו עצי הערבים הנזכרים במזמור קל"ז בתהלים "על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו". לכן מזכיר המחבר את נחל פרת.

אורן ארם-צובא: זהו כמובן אורן ירושלים. שמו המדעי של המין Pinus halepensis הוא על שם העיר ח'אלב שבסוריה, היא ארם-צובא.

עוזרד: בתחילה נקרא העץ עוזרד, אך בהשפעת השם הערבי – זערוּר (שפירושו זעיר), שונה שמו לעוזרר. מקור השם זעיר הוא שמו העממי "תפוח זעיר", להבדילו מן התפוח הרגיל.

קשוא הספוג: זהו הצמח הטרופי ממשפחת הדלועיים Luffa – המכונה בטעות ליפה, שפריו המיובש שימש כספוג רחצה.

קולקס או קורקס: זהו הצמח קולקס נאכל (קורקס הקדמונים) Colocasia esculenta ממשפחת הלופיים, אשר פקעותיה נאכלות ומשמשות גם לנוי.

לא זוהו הצמחים הנקראים בדיווח לעיל: זון לבן ושחור, שוּכָה, מֵז.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “56. מוזיאון הטבע הראשון בארץ ישראל (1919)

  1. תודה על העלאת שמו של אטינגר. אין ספק שהיה איש חזון ומעשה גם יחד. בספרו "עם חקלאים עברים.." שהזכרת, הוא מציע ומפרט מה עוד חשוב לעשות בתחום המחקר החקלאי. בין השאר, הוא מביא פסקה מעניינת לגבי הגפנים: "מצער הפּיגוּר בּגידוּל ענבים – ענבי-מַאכל, ענבי-ריפּוּי וענבי-צימוּקים. אמנם, זני הסטנדארד של ענבי-מַאכל, שהכנסתי לחקלאוּתנוּ תוֹפסים מקוֹם ניכּר בּתּצרוֹכת הישוּב. אוּלם עדיין אנוּ חסרים ענבי-מַאכל מַאפילים, לעוֹנת הסתיו והחוֹרף. את אלה אפשר לגדל בּכל יִשוּב הררי שגָבהוֹ מגיע ל-500 מטר מעל לפני הים.
    הזנחנוּ את השימוּש בּענבי-מַרפא בקנה-מידה המתאים לערכּוֹ. בּכך אשמים בּעיקר הרוֹפאים – רוֹפאי "הדסה" ו"קוּפּת חוֹלים" והרוֹפאים הפּרטיים – שלא גילוּ התענינוּת בּריפּוי על-ידי ענבים לפי השיטה הנפוֹצה בּאירוֹפּה, ולא דאגוּ להקמת בּתי-מרפּא המיוּסדים על השיטה הזאת."
    מבין הצמחים שלא זוהו, אני חושב שהמז, הנזכר בין העצים שניתן להשתמש בעצתם, הוא המיש, מייס בערבית.

    • תודה עמי.
      המייש רעיון מצוין.
      האם נראה לך ששוכה היא אולי שיטת המשוכות? (אקציה)?
      אטינגר כתב עוד כמה ספרים וגם טיוטות לספרים נוספים שלא הספיק להשלים. בין הספרים שכן יצאו לאור – "הכרמל" בהוצאת אמנות, בספריית ארץ-ישראל של הק.ק.ל. האם נמצא אולי ברשותך?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s