עם בואם של העגורים לחרוף באגַמון החולה, מגיעה לשיאה עונת התיירות שם. השבוע מתקיים במקום פסטיבל הצפרות הבינלאומי הרביעי בעמק החולה. כדאי להזכר מה היה בעמק החולה לפני שיובשו האגם והביצות. הייבוש הכחיד לא רק ערכי טבע רבים – מגוון עצום של צמחים ובעלי חיים, חלקם נדירים וייחודיים לנישה אקולוגית זו – אלא אף תרבות אנושית ייחודית שהתקיימה במקום במשך שנים רבות: שבט הע'וארנה. ברשומה מס' 51 "בחיק הגליל, ארץ ירדן וחרמונים" פגשנו את אריה צחור, אשר הנציח בציוריו את ציפורי אגם החולה בטרם יובש. וגם נרמז, באחת מרשימותיו של נחום זכאי, גורלם של מפוני שני כפרים מאזור החולה.   תיאור מהימן ומדוייק, המנציח את אורח חייהם של אנשים אלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, מצוי בספרו של ד"ר נתן שלם, משנת 1935 "עמק החולה", ספר בסדרת הספרים המצוינים " ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל" בהוצאת אמנות.

נתן שלם מתאר מסע של כעין משלחת מחקר בארץ לא נודעת לעמק החולה, אותה הוא מכנה בהקדמה לספרו "נפת פלאים רבת-גונים". את עמיתיו למשלחת הוא מכנה: הטבעוני, הרופא, ההיסטוריון, הארכיאולוג והמהנדס. הטבעוני הוא הביולוג, איש הטבע, והרופא הוא ד"ר מֵר, חוקר ומרפא המלריה מראש פינה. בחרתי להביא מן הספר חלק מן הכתוב על אנשי הע'וארנה – הָעָוַרְנִים. מספרם של אלה הגיע בשנות השלושים של המאה הקודמת לכ-16,000 איש, אשר חיו ב-24 כפרים (ראה פרטים בהמשך).

ים סמכו הוא שמו התלמודי של אגם החולה. מצפון לאגם הרדוד משתרעת הביצה, שטח מוצף אשר שטחו השתנה בהתאם לכמות הגשמים מידי שנה. שימו לב למיעוט הישובים היהודיים  (אילת השחר, משמר הירדן, יסוּד המעלה, תל חי, כפר גלעדי. ומצפון להם מטולה). המפה והטקסט קודמים כנראה להקמת חולתה ב-1934.

הכפר העוארני הראשון בו מבקרת המשלחת הוא אל חלצה (או חלסה) שעל אדמותיו קמה בשנת 1949 המעברה שהפכה לעיר קריית שמונה. (שימו לב לריבוי הפעלים ושמות העצם הנגזרים מן השרש ח.צ.ל וקשורים לתעשיית המחצלות מצמחי הגמא).

מחבר הספר מוסר פרטים על גודלה של אוכלוסיית עמק החולה מפי אנשי המקום, ומאמת זאת עם נתוני מפקד ממשלתי שנעשה בשנת 1931:

מספרם של היהודים 370 נפש מתוך 13515 תושבי העמק.

בעודם שטים על גבי אלומות של קנים, כלי התחבורה המקובל באגם, ומתרשמים מיפעתו של הטבע ושפע המים, הצמחים ובעלי החיים, עולה בשיחה נושא ייבוש האגם. הרופא, ד"ר מֵר מביע דעה שאינה מקובלת באותו זמן:

נבואתו של ד"ר מר התקיימה במלואה, ואכן הוקם במקום "פרק נציונלי" – גן לאומי, האמור לייצג את אגם החולה האבוד. היה זה ד"ר מר עצמו אשר הביא לאזור את ה-DDT, אשר פותח בשנות מלחמת העולם השנייה, הדביר לחלוטין את היתושים ומיגר את המלריה, לפני שייובש האגם. מי שתולה במלריה את אחת הסיבות שהצדיקו את ייבוש החולה – טועה ומטעה.

הערות העורך

ספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת (נקראה גם "לנֹער – ספרית ארץ ישראל) כללה ספרים משובחים שנכתבו על-ידי טובי הכותבים, אנשי ספרות ומדענים. החוברת הראשונה יצאה בשנת 1928 ונושאה היה נס ציונה. כתב אותה ש. בן-ציון ואייר בנו – נחום גוטמן. החוברות שנכרכו לספרים יצאו לאור בהוצאת אמנות האיכותית (של שושנה פרסיץ) אשר הקפידה לנקד את כל הספרים, לילדים ולמבוגרים.

ד"ר נתן שלם, יליד סלוניקי, היה דמות מיוחדת בקהילת המדענים שהיו פה לפני קום המדינה. על תחומי הענין והמחקר שלו, על אגודת המשוטטים שהקים ועל מאבקיו להתקבל לאוניברסיטה העברית (ללא הצלחה) אפשר לקרוא כאן.

ביאור מלים המופיעות בטקסט המצוטט:                                                                              קטיל – מלאכת גדיעת קני הגמא, חומר הגלם לתעשיית המחצלות. מקורה של מלה זו בתלמוד והיא אף השתמרה בערבית, כמוזכר בציטוט לעיל. מלאכת קטילת הקנים נחשבה למלאכה הבזוייה והנחותה ביותר ומכן הביטוי "קוטל קנים" – שם נרדף לבור ועם הארץ.

בַּבִּיר – שיבוש וקיצור בערבית לשם פפירוס (גמא הפפירוס) שאגם החולה היה מקום תפוצתו הצפוני ביותר.

דוּרָה – גידול דגני (סורגוּם) שהיה נפוץ מאוד בארץ ישראל לפני שהוחלף כליל ע"י החיטה.

מריאים – מחבר הספר משתמש בטעות בשם המקראי לפרה (מריא) עבור התאו שמחייתו בחולה (ג'מוס בערבית, באפלו באנגלית).

שטח הזכיון – (ראה במפה לעיל). שטח בן 57,000 דונמים שכלל את אגם החולה, הביצה בצפונו ושטח נוסף מסביבם. השתלשלות רכישת אדמות "הזכיון" היא דוגמה מאלפת לרכישת קרקעות הארץ על ידי המוסדות הלאומיים בזמנו, המחירים המופרזים והמשמעויות הנגזרות מן הרכישה על תושבי המקום. לפיכך כדאי להביא כאן את תקציר הארועים. שטח זה היה ג'יפטליק, כלומר אדמה ממשלתית בתקופה העותומנית ונמסר בזכיון לידי שתי משפחות סוריות (סוּרסוּק ועומר ביהום) תמורת 5000 לא"י ובתנאי שייבשו את הבצה ויפרישו 10,000 דונם לבני המקום. האפנדים המכובדים החלו לגבות מיסים מן הדיג, קטיל הקנים ויבול האדמה הנעבדת, אך לא עשו דבר לייבוש הבצה. בשנת 1914 עבר הזכיון לידי "החברה החקלאית הסורית-העותומנית"תמורת 15,000 לא"י. הזכיון הוצע שוב ושוב ליק"א, אך הברון התנגד וההנהלה הציונית קיוותה שיזכו באדמה בחינם. לבסוף קנה ד"ר חיים ויצמן את הזכיון מידי הבעלים (בעיקר סלים בק סלאם) בשנת 1925 במחיר 96,000 לא"י. מקדמה בסך 5000 לא"י שולמה למוכרים, אך מנהיגי הישוב החליטו שהקניה יקרה מידי ודרשו לבטלה. דמי הקדימה וכן 1000 לא"י דמי ביטול החוזה ירדו לטמיון. באביב 1933 עלה בידי יהושע חנקין, בא-כחה של חברת הכשרת הישוב לחתום על הסכם רכישה והחולה קמה לנחלה לעם ישראל במחיר 184,000 לא"י (מחיר כפול מזה שהוכרז כיקר מדי בשנת 1925). האדון סלים בק עשה רווח נאה של 169,000 לא"י (כמליון דולר בערכי אותם ימים). על אדמה זו ישבו אלפי כפריים אשר היו אריסיהם של האפנדים מדמשק. על פי תנאי הזכיון היה על הרוכשים להקצות להם 15,000 דונם מאדמות העמק ללא תמורה. מה עלה בגורלם ובגורל בני הע'וארנה אנו יודעים. ׁׁ(ארועי מלחמת העצמאות, ואתם גירוש והמלטות בני הע'וארנה, קדמו לייבוש הסופי של החולה). פלג נוסף של הע'וארנה ישב בביצות כבארה בחוף הכרמל ולאחר ייבוש הביצה יושבו בכפר ג'יסר א-זארקה. אגדות שונות הרווחות על מוצאם של בני הע'וארנה כצאצאי עבדים ועריקים חסרות בסיס היסטורי וכנראה נועדו לבסס את מעמדם הנחות.