לקראת חג האהבה – ט”ו באב.

א.

שלושה שירי אהבה מתוך הספר:  שירי אהבה בישראל, מימי קדם עד ימינו, נבחרו ונסדרו בידי חיים תורֶן, הוצאת קרית ספר, ירושלים, תש”ח (1948).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

1. שירו של יצחק ליב (ליבוש) פרץ – “קומי ונצא השדה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

2. שירו של מרדכי טמקין – “אל הרעיה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

3. שירו של ש. שלום (שלום יוסף שפירא)- “לאשה נאה”

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

ב.

ציטוטים מתוך המאמר: על דבר המהלך החדש בספרותנו היפה (השקפה כללית), מאת: ש”ל ציטראן. מתוך: פרדס, אוסף ספרותי, בעריכת י.ח. ראבניצקי, אדעסא, תרנ”ז, (1896).

“המהלך החדש” – בשם זה רגילים איזו מסופרינו לכנות את ההשתנות המורגשת בהתפתחות ספרותנו היפה במשך השנים האחרונות. לא נתמה על החפץ מה ראו הסופרים הללו על ככה לקרא שם מלא צלצול ורוחב המובן כ”מהלך חדש” למעבר פשוט ונהוג ממצב שפל ופרוע למצב מסודר במקצת, כי רוח הוא לפעמים בסופרי ישראל להקריב את הרעיון המכוון על מזבח המליצה היפה, ולו גם תהיה שאולה מאחרים, וקהל הקוראים הסכינו לבלתי בא במשפט עמהם בגלל הדבר הזה. אבל המה אינם מסתפקים בחלול השם לבד ותופסים מרובה ומוסיפים לשים את המהלך הזה על נס ולאמר כי ממנו מתחלת תקופה חדשה בתולדות ספרות ישורון, תקופת העוז והמפעל, וכאן יש לבעל-דין לחלוק ולשאול: תקופה זו על מה אדניה הטבעו? במה נודעו עקבותיה ובמה כחה גדול? איה חותמה ופתיליה, צביונה ורוח החיה באופניה? […] ומבטן מי יצא הרוח הזה? מאין הוא נושב ולאן פניו מועדות ומה המשקל אשר ניתן לו? – […] במרוצת מאמרנו זה נברר ונלבן עד היכן כח הריאליזם של מספרינו החדשים מגיע ועד כמה מן האמת הטהורה יש בו. […] מספרינו בעלי המהלך החדש, הכל אתם מוצאים בספוריהם: יעלות חן ועלמות יפהפיות מוכות במחלות האהבה ומתות בה, סוד שיח נאהבים ונעימים בצל אלונים רעננים, צלצול נשיקות קודחות כאש המסים לנוגה הירח בלילה, השתפכות נפשות באתערותא דלעילא ודלתתא, דמעות רותחות כנהרי נחלי זפת בוערה וכל מה שעלול לזעזע את העצבים ולהרתיח את דמי העורקים ולהביא לידי מחשבות זרות והרהורים רעים, אבל אין אתם מוצאים בהם גם כזית של מזון רוחני, גם צל של מושג חי ומלה חדשה, והעיקר חסר מן הספר.

[…] אבל מה יענה ויאמר ההסטוריגרף  העתיד לבא בקחתו בידו ספורי בעלי המהלך החדש, אשר אין בהם כל זכר וכל ציון לחיי הכלל, המניחים צרכי האומה וחפציה והתנועות המפעמות את טובי אישיה ועוסקים בצרכי הפרט, והפרט הזה הוא על פי הרוב יצור קטן וקצר ידים, אשר לכל מה שהוא פועל ועושה אין שום שייכות ישרה ובלתי ישרה לחיי הצבור ואשר כל צרכיו וחפציו סובבים הולכים על ציר האהבה, והאהבה הזאת פשוטה היא מאוד וממין היותר פחוּת וכמו לקוחה בהשאלה על קרבה ועל פרשה, עם כל פרטיה ודקדוקיה והמצוות התלויות בה, מספורי שמר הידוע? האם לא בנקל שפוט ישפוט בטעות על פי הסיפורים הללו כי בחורינו ובתולותינו, תקוות הלאום ומעוזו ביום צרה, נעורים וריקים מכל משאת נפש וחזון לב ואין להם בעולמם אלא ד’ אמות של האהבה וגעגועיה ויסוריה בלבד?

[…] הריאליזם אשר בעלי המהלך החדש ירומו בשמו כל היום, חסר דעה הוא ואינו אומר כלום, ולפיכך תועלתו לבריות ורשומו על הספרות מוטלים בספק גדול מאוד. כיצד בן האשה הישראלית ובת האשה הישראלית אוהבים זה את זה או “מצחקים יחד באהבה” – ידיעת דבר זה אינה לא מעלה ולא מורידה, ולוּ גם תהיה לנו כתורה סתומה, אין אנו מפסידים בזה מאומה, וזהו, לא מאשר מחזיקים אנחנו בדעה המוטעת כי בחורינו ובתולותינו לא ידעו את האהבה בתענוגיה ובמרירותה, אלא מפני שלפי דעתנו לא האהבה היא העלולה לתת גוון מיוחד לעולמם הפנימי והחיצוני, לא בכחה להסב ולחולל פעולה נמרצה במהלך חייהם, ואף כי להיות הגלגל המניע את סכום כחות נפשם לצאת לפעלם ולעבודתם. בת ישראל, כטפוס ולא כיוצאת מן הכלל, נשאת לאיש תחלה עפ”י חפץ הוריה, ואח”כ, הנה אם לא אהבה אותו מקודם, היא משתדלת לאהוב אותו עתה. […] רבי שפרה שאינה אוהבת את בעלה ומענה את נפשו בכל מיני יסורים קשים, לא לנו היא, לא לנו, כי אם מצוירה על פי תכנית לקוחה מספרי הגויים, ואולי תעלה על דעת האחד להציגה למופת לבנותינו ולנשינו, נאמר לו: שקלא טיבתך ושדיה אחיזרי. בנות ישראל מתות במחלת השחפת מחמת אהבה נמצאות לע”ע [לעת עתה] רק בספורי בן-אביגדור ולא בחיים. בספורי סופרי אומות העולם הוקבע מקום גדול ונכבד להאהבה ותוצאותיה, מפני שאצל הגויים רבת-עליליה היא ורשומה ניכר ברוב תקף ועז בכל פנה ומקצוע וכשהיא לעצמה היא חתיכה גדולה וראויה להתכבד מחייהם, ואצלנו אינו כן. גם סופרי ישראל הזקנים בעברית ולועזית השתמשו בספוריהם בהאהבה, אפס כי רק בתור תבלין לתבל בו את הדעות שהיו מטיפים להן, אבל מעולם לא עסקו באהבה לשם אהבה ולא טפלו בנתוחה ובפסכלגיותה עד כדי גרוי העצבים והזדעזעות העורקים ורתיחת הדם, כמו שהמספרים החדשים עושים משום תאות החקוי, כלומר רק משום שכן קראו ושנו בספרי העמים. […] מה המספרים החדשים עושים? הם לוקחים ספורי זאלה [אמיל זולה] ומוהפַסַן וסיעתם ומתרגמים אותם עברית (ועל הרוב לא “בשפה ברורה”) ולהם המה קוראים “ספורים מחיי העברים”. בעמנו המצוין מני אז בתורת מוסרו הנעלה, בטהרת משפחתו ובצניעות נשיו ובנותיו, המה מוצאים יצורים משחתי המדות מתמכרים כל ימיהם להוללות ופריצות ולתאוות בשרים עוברת כל גבול, עלמות בלות סרות טעם ונשים שָטות תחת בעליהן ואותם הנם מציגים לפנינו לראוה בהם ואומרים: אלה גבוריך, ישראל! –

[…] רוח ריאקציון נושב בספרותנו, לקנוסה היא מוליכה אותנו! אם סופר פלוני מזכיר בספורו אגב אורחא את השמש והירח והכוכבים וכל צבא השמים, ומהרו והפיחו עיר ומתים  לאמר: רומנטיזם שולט בספרותנו! ואם מספר אלמוני מתאר בספורו האחד איזו ריבה יושבת בחדרה והוגה באהבה בחום גדול ומרוב חמימות מתגלגלת כתנתה מעליה ונופלת עד חצי גווה ולבנת חזהָ המגולה נשקף החוצה, ובספורו השני מכריח הוא אחת מבנות ציון היקרות לטייל עם עלמה תמימה תמימה ארוכות וקצרות על דבר חיי האישות שבצנעא ולדבר באזניה דברי נבלה, ובספורו השלישי כופה הר כגיגית על אשה עבריה, והיא בעולת בעל, להפר ברית ולשטות תחת אישה, – שמע מינה תקופה חדשה מתחלת בספרותנו, תקופת הריאליזם! – ”

הערות העורך

מבקר הספרות ש”ל ציטראן הוא שמואל לייב ציטרון (מידע נוסף מצוי כאן)

“המהלך החדש” הוא זרם בספרות העברית בשלהי המאה התשע-עשרה, בעת שהספרות העברית עברה מ’ספרות ההשכלה’ אל ‘ספרות התחייה’ (התחייה הלאומית). ספרות זו פנתה אל הריאליזם והנטוראליזם ושאפה לכתוב על חומרי המציאות. היא תיארה את הווי החיים החילוניים ברחוב היהודי תוך הבלטת עולמו של הפרט, האינדיבידואל, הפסיכולוגיה וחיי האהבה שלו. זאת בניגוד לסופרי ההשכלה אשר ראו עצמם כ”צופה לבית ישראל” ועסקו בעיקר בעניני הכלל. היה זה ריאליזם פשטני, אליו חילחלה השפעת הדקאדנס מן הספרות האירופית. היצריות המינית הנשית קיבלה לגיטימציה והצד הגופני של האהבה זכה להדגשה. נציגיו הבולטים של זרם זה הם הסופרים בן-אביגדור ובריינין. עוד על בן-אביגדור והוצאות הספרים שלו אפשר לקרוא ברשומה מספר 20 בהערות העורך.