א. המסחר בתורה

קטעים מתוך המדור: לעניני השעה. מאמר מתוך: הפועל הצעיר: כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל “הפועל הצעיר”, שנה רביעית, מס’ 9-10, יפו, כ”ב שבט התרע”א (20 בפברואר 1911).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

“המסחר בתורה                                                                                                                העתון האורתודוכסי “מוריה” שבירושלים מביא בגליון No. 54 ש”ז את שתי הידיעות הבאות:             א) “במושב זקנים”. “הקול שיצא בעיר לפני זמן-מה אודות משבר במוסד הגדול ורב התועלת “מושב זקנים”, גרם לו לנעילת דלת באמת. והמלווים, גם המפקידים נמנעו מלהלוות ומלהפקיד אצלו עוד את כספם, וזה הביא באמת את המוסד היקר הזה לידי משבר תכופי, ועמד לע”ע [לעת עתה] מלשלם את חובותיו בבת אחת. ולפי הידיעות שקבלנו בנידון זה ממקור רשמי, החליט המוסד לסלק את כל חובותיו במשך חמש שנים, עשרים למאה, עשרים למאה בכל שנה. […]”.                                                  ב) בישיבת “תורת חיים”. “המצב הכספי הרופף השורר כעת בהנהלת ישיבת “תורת חיים” הכללית, עורר מהומה גדולה בעיר, ושלשום ביום הרביעי נאספה לשם זה אספה רבתי בבית הרב הגאון רבי חיים ברלין שליט”א, ובאו כל גדולי ונכבדי העיר ובתי הדינים, לטכס עצה במה לקדם את פני הרעה הרעה. האספה ארכה עד שעה מאוחרת מאד בלילה, והחלט למנות קומיסיה שתקח לע”ע את ההנהלה בידיה ותעין בדבר היטב לברר את הדבר, ראשית-כל, כמו שהוא, ולהשתדל שהמוסד מצדו הכללי והרוחני יתנהל הלאה, ולהתפשר אחר כך עם הנושים, בנוגע לסדר התשלומין.”

את זו הידיעה האחרונה מקדימה המערכת “מוריה” במאמר ראשי, שהמלה הכוללת שלו היא: “הרגעו!” ושכולו אינו אלא תחנונים לקהל לבל יביא לידי “חלול התורה” ע”י התרגשותו היתרה והבעת בטחון גמור “בנוגע למוסד אשר לעולם לא יפול, ותומכיו הרבים לעולם לא יפָסו מן הארץ”.    “ואסור הוא הדבור כעת” – אומרת המערכת – “אסור לתלות כעת את הקולר בשום צואר, ואסור לדבר כלל כעת אודות אשמה בזה, יהיה זה אשם צבור או אשם יחיד, או אשם מי שיהיה. הדבור היחידי המותר הוא רק – להרגע עד כמה שאפשר. כבוד ירושלים דורש זאת. כבוד התורה, אבל, לא, עלבון התורה דורש זאת”.

אלו הן הידיעות וזהו “המוסר הטוב”, שהמערכת מלמדת אותנו בנוגע אליהן.

ולנו נדמה, כי מערכת, ולוא יהיה אפילו של “אורגן אורתודוכסי”, צריכה היתה לעמוד על נקודת-השקפה קצת יותר גבוהה מזו שעומדת עליה מערכת “מוריה”. כי “עלבון התורה” אינו בזה, שאחדים מאפוטרופסיה יתגלו בתור בוגדים בכסף זרים – מזה אין כבוד התורה סובל כלום. עיקר העלבון הוא בזה, שלמוד התורה בכלל הוא אצלכם ענף-מסחר כמו כל שאר ענפי המסחר: בין אלפי לומדי תורה שבירושלים נמצאים אולי יחידים, שהתורה היא נשמת חייהם ומספקת את צרכיהם הנפשיים, והשאר – הרוב היותר גדול – חוסים בצל התורה רק בשביל שיוכלו ליהנות משכר הבטלה שמשלמים להם. את כל ירושלים הפכתם לחנוּת. סוחרים בתורה, ביראת שמים, במקומות קדושים, בקמעות, בפתקאות אל הקברים והכותל, בברכות של הדיוטים ובכל מיני הבלים, שמקומם בין עובדי אלילים או בין רמאים; ומובן מאליו, שכשם שכל ענפי המסחר נוהגים שמיטות כספים, מעילות ובגידות, ככה נוהג הדבר גם בענף זה, ואולי עוד ביתר שאת, מפני שהוא כולו מיוסד על רמאות ומפני שהוא נמצא בידי פרנסי ירושלים, שאינם נוהגים לתת דו”ח על מעשיהם. העובדה גופה, ש”ישיבה” בירושלים, אשר אלפי תומכיה נותנים כסף לשם שמים, מתגלה פתאום לעינינו בתור “פירמה” עם פקדונות של יתומים ואלמנות, עם הלואות של עניים, עם פשיטת רגל ועם השתוות; העובדה, שמוסד צבורי מתנהל ובא לידי משבר פומבי והצבור, שעל חשבונו ובשבילו מתנהלים העסקים האלה, אינו יודע כלום, – עובדה זו מעידה למדי על השפלת כבוד התורה בידי שומריה, אפוטרופסיה ואך לחנם רוצה “מוריה” להרגיע, לכסות ולהגן על כבוד התורה. כבודה בעצם במקומו מונח וכבודה בפיות מגיניה בירושלים מחוּלל ועומד הנהו בהכרח המעשים וכל הגנה לא תועיל לה.

[…] משום שכל אותה השטה של לומדי תורה בעד כסף היא כעוּר בעיקרה, ומובן, שמסביב לכעור מתרכזים כל הרמשים שבעולם. כאן יש מקום לכל הגבאים, הממונים ושאר המשרתים בקדש העושים עם כסף הצבור כאדם העושה בתוך שלו;

[…] רוצים אתם להגן על כבוד התורה – הכריזו איפא מלחמה על הבטלה המנוולת, השתדלו לברוא בכספים המתקבלים ענפי עבודה, שאנשים יוכלו לחיות בה, שננו לאנשי ירושלים, כי “תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה”, חנכו אותם שלא ימכרו את נשמתם בבצע כסף, ורק כשידעו להגן על כבוד נשמתם, אז ידעו להגן גם על כבוד התורה.”

ב. יונתי תמתי

על מנת להותיר טעם טוב ולהשרות מעט אופטימיות (לאחר הקדרות של הקטע הקודם), אסיים בשירו של ד”ר יצחק קאמינער – “יונתי תמתי“, אשר בו משליך המחבר את יהבו ואת חוסן אומתו על התורה ועל האמונה.

מתוך: פרדס, אוסף ספרותי, הוצאת י.ח. ראבניצקי, אדעסא, תרנ”ז (1895), עמ’ 203.

הערת העורך: הקוראים מוזמנים לאתר את כל ההקשרים האינטרטקסטואליים שבשיר זה, בייחוד הארמזים מן המקורות (“אַלוּזיות מקראיות” בשפת חוקרי הספרות). בייחוד אפנה את תשומת לבכם אל הביטוי “חרב היונה” (ירמיהו מו, טז), ביטוי הכולל סתירה פנימית. חפשו את המשמעויות אשר ייוחסו לביטוי זה ע”י פרשני המקורות, ואף מחבר שיר זה, לעומת הוגי הדעות בימינו, למשל פרופ’ אניטה שפירא אשר קראה לספרה משנת 1992 – חרב היונה : הציונות והכוח 1881-1948 (עם עובד 1992). ביטוי אקטואלי מאין כמוהו.

הערות העורך

את מאמר המערכת מן הפועל הצעיר, כתב קרב לודאי עורך העתון באותה עת – יוסף אהרונוביץ. יוסף היה בעלה של הסופרת דבורה בארון, אשר שימשה כעורכת הספרותית של העתון. על הפועל הצעיר אפשר לקרוא באתר הספרייה הלאומית, מדור עתונות יהודית היסטורית.

המאסף הספרותי פרדס, בעריכת י.ח. רבניצקי, מככב ברשומתנו הקודמת אודות ביאליק.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת