16. "החיים בתענוגיהם היום לנו תֵּנָה…" (1919)

התרבות והפועל העברי

מאת: ד"ר א. ש. ולדשטיין

מתוך: "אחדות העבודה: קובץ", הוצאת התאחדות ציונית-סוציאלית של פועלי ארץ-ישראל "אחדות-העבודה", יפו, תרע"ט (1919).

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

(קטעים מתוך המאמר)

הגלות צמצמה אצלנו את המושג תרבות עם צמצום העבודה התרבותית. החיים התרבותיים התרוששו ועמדו על הספר בלבד. פרחה נשמת האומה והתכנסה לתוך הפוליו של התלמוד ולתוך הגויל של מגלת הצער והסבל, ושם היא התלבטה בתוך ד' אמות של הלכה בלי מעשה ובלתי מעשית, פרפרה בתִנוּי הצרות והיסורים הלאומיים. […] ועכשיו, כשאנו מתעתדים לסדר בארצנו את חיינו הלאומיים בכל היקפם, וכשאנו מדברים על תרבות ועל עבודה תרבותית, אנו עלולים שוב לטשטש את המושג ולפרשו בטרמינים המובאים מהגלות.

[…] עברה התקופה שבה הביטו על הפועל כעל סרסור הנאת החיים בלבד, שהוא יכול ליהנות מיגיע כפיו רק עד כדי להמשיך את קיומו, בכדי להיות לכלי שרות לששון החיים של אחרים. עבר הזמן, שבו היה נחשב העובד לעם הארץ, לפּלֶבּס, ל clown, שאין לו שום תביעות על התרבות, על הספרות והאמנות, ושאלה צריכות לפטרונות, למצנטיות מצד האצילים ואילי הממון.

[…] תפקיד הסוציאליות ביחס לפועל העברי הוא עכשיו, איפוא, לא להגביל את התפתחותו לכוון אחד – לספר, אלא להקנות לו תרבות מרובת הצדדים. הפרולטריון העברי התעורר עכשיו ליצירת תרבות לאומית חדשה ורחבה, ובעובדה הזו צומחת האפשרות לפניו לקחת את החלק הכי חשוב ביצירת החיים התרבותיים. […] המגדל הפורח באויר של מרכז רוחני ותרבותי בלי עזרת הפועל העברי התפקע, משפע האויר שבו, זה מזמן, וירד תהומה. הנצחון של הפועל העברי הוא נצחון העם העברי. […] אך בכל זה עוד לא נגמר תפקיד הסוציאליות העברית כלפי הפועל העברי. השתלמות הפועל העברי דורשת את פתוחו גם בנידון יפי החיים ושפורם. והנה אם נכונה ההגדרה ש"היופי הוא בטוי החדוה שהאדם מרגיש בעבודתו", אפשר להשתמש בהגדרה הזאת קודם כל ביחס לעבודת האדמה. וכשמתקרב עכשיו העם העברי, כשמתקרב הפועל העברי לטבע, כשהוא יוצא מצרות החיים, מהלחץ והדוחק של ה"סבֶט שופ" למרחב הטבע, לא רק שהוא יכול לשאוף אויר במלא חזהו, לא רק שהוא מתקרב יותר למקור יפי החיים והיצירה האמיתית, אלא העבודה החקלאית גופה מסוגלה לפתח את היופי וההרמוניה הפיזולוגית, וביחד עם זה את רגש היופי וההרמוניה. כי מכל העבודות הגופניות אין לך דבר היכול לברא הרמוניה בין אברי הגוף כמו עבודת האדמה, ואין לך עבודה היכולה לתת מקום לתנועות כל כך מלאות חן כמו הזריעה, הקצירה והזריה, למשל, – שלש פעולות המקבילות לשלשת הממדים המתמטיים-אסתטיים: האורך, הרוחב והגבה, והמסמלות אותם. ואם העבודה בעיר בבית החרשת, אצל המכונה, מטה את האדם יותר למדעיות, לתועלת, מובילה אותו העבודה בשדה, בטבע החופשי, יותר ליופי והרמוניה. […] הטבע והעבודה בטבע יכולים להיות איפוא מקור של יופי ושל יצירה אמתית בלתי פוסק. אולם הפועל העברי צריך להכשיר את עצמו ולשפר את חייו כדי להיות כלי קבול מתאים ליופי שבטבע וליצירה שבעבודת הטבע. להתפתחות טבעית בלבד אין להשאיר את הדבר. חיי הערבי הקרוב לטבע ולעבודה בטבע זה שנות אלפים אינם כלל סמל השפור והיופי. ואפילו הפועל העברי, בעברו עכשיו אל החיים בתוך הטבע, נוטה, כאמור, לחפש קודם כל את התועלת בטבע אפילו על חשבון היופי. וכלום אין הטבע עצמו צריך לטפול, בכדי שיתגלה בכל יפיו והודו! לנגוע ביערות העד שבאפריקה ובשלג עולמים של החרמון לשם השבחה ושפור היה חלול הקודש, – הודם הפראי זהו תפארתם. אולם השושנה הכי נהדרה היא סוף סוף השושנה המקולטרה, הרי יהודה והגליל, עם כל הודם הפראי, עדין מחכים לידים עובדות כדי לשבחם ולשפרם.

[…] בעבודה החקלאית אין חלוקת העבודה במובן התעשיתי. מטבע העבודה החקלאית הוא שהעובד מוכרח להשתלם בכל ענפי המקצוע הזה ולעבוד בכולם: החרישה והשדידה, הזריעה והקצירה, הדישה והזריה. הפועל החקלאי יכול להתבונן למהלך ההתקדמות של עבודתו ההדרגתית ולהיות בתוכו, מנביטת השתיל או קליטת הזרע, עד ההפך החטה לככר לחם והתנוסס התפוח בזהבו בירקרק הפרדס. העבודה הזאת נותנת לפועל רגש של שלמות מחלטת, וממילא גם שביעת רצון בעבודתו.

[…] כל זה ייצור בשביל הפועל העברי את השמחה בעבודה ואת חדות החיים. חדות החיים – זהו דבר הצריך לתשומת לב מיוחדה ביחס לפועל העברי, ביחוד בארץ ישראל. בסבלו הכפול, בתור יהודי ובתור פועל, הוא מלא יאוש, התמרמרות, עצבנות. מצד אחד הוא רציני יותר מדי, עד כדי לא להבין לשמחה מה זו עושה, ומצד שני, כשהוא נותן רסן לעליזות, הוא עובר להוללות קיצונית, שאין בה לא מן היופי ולא מן ההרמוניה. תפקידנו הוא להכניס את החדוה האמיתית, חדוה שיש בה יופי והרמוניה, גם לתוך חיי הפועל שמחוץ לעבודה. תזמרות ומקהלות, חגיגות מסודרות בטעם, ספריות מסודרות, אספים אמנותיים, יצירת שירי עבודה, יהא אפילו מתורגמים, לא כאלה המדברים על מציצת דם והקוראים לחרב ונקמה, אלא שירים שיש בהם מחדות החיים ומששון העבודה, – כל אלה ימנו חסרון גדול בחיי הפועל העברי של עכשיו.

[…] וכשיגיע תור התחיה האמתית בארצנו, והעובד החפשי הזה יתרומם מעבודתו על הרי הגליל, כשהוא יזדקף בכל שעור קומת האיש שבו, אחרי נטעו את עץ האיקליפטוס האחרון בשורה האחרונה של היער ההולך ומכסה את רוכסי ההרים – ועמד בזרועותיו החשופות והשזופות, והביט בגאוה אל מעשהו; והשפיל את מבטו לעמק וראה כנופיות כנופיות חבריו, העובדים החפשים כמותו; ואל הכנרת ישקיף וראה והנה הוא מנוקד סירות דוגה וסירות קיטור, הנעבדות בידי אנשים חפשים; אז לא יפתח עוד את פיו נגד השמש הגוועת בארגמן הרקיע בקללה על מרי יומו וקשי גורלו, אלא ירים את קולו בשיר כעין שיר הרנסנס האיטלקי הטפוסי, המלא געגועי חדות החיים:                                                           "החיים בתענוגיהם היום לנו תֵּנָה…"

בסופו של הספר, התווסף עמוד נוסף, ובו מספיד ד"ר הלל יפה את שרה שמוקלר, חובשת ואחות רחמנייה, אהובתו של ברל כצנלסון (שמאמרו פותח את הקובץ), שמתה באותה שנה מקדחת צהובה וקבורה לצידו על שפת הכנרת.

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 

הערות העורך

קובץ המאמרים יצא לאור בשנת 1919 לרגל כינונה של מפלגת "אחדות העבודה", פרי התמזגותן של המפלגות "פועלי ציון" בראשות בן-גוריון ו"הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון, שאף חיבר את מצע המפלגה המאוחדת. בשנה זו כבר שלטו הבריטים בא"י בממשל צבאי והחלה העלייה השלישית.

על שלל המפלגות הסוציאליסטיות וגילגוליהן ראה כ א ן.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “16. "החיים בתענוגיהם היום לנו תֵּנָה…" (1919)

  1. תודה, אורי,

    מעניין לראות שהקינה על ה'תרבות' האובדת של הסוציאליזם הציוני מתאימה לא פחות למציאות הקפיטליסטית ציונית החדשה. כלומר, לא האידיאולוגיה היא שפוגעת בתרבות, אלא משהו פנימי, הנטיה האנושית להתמכרות (לרעיונות, למוצרים, לכבוד).

    שבת שלום,

    דרור

  2. הי דרור,
    היכן אתה מוצא כאן קינה על התרבות האובדת של הסוציאליזם?
    אני מוצא כאן אידיאליזציה של עבודת האדמה, הקניית ערכים לאורח חיים חדש ונדרש וניסיון להפיכתו לתחליף ראוי לתרבות היהודית שננטשה מרצון (באותו זמן היא עדיין לא נשמדה). מה שזועק כאן זה בעיקר הפער בין המלים הגבוהות על תרבות, לבין הצביון המעשי שלה לכאורה – עבודה.

    • הנה, אורי, למשל כאן:

      "עברה התקופה שבה הביטו על הפועל כעל סרסור הנאת החיים בלבד, שהוא יכול ליהנות מיגיע כפיו רק עד כדי להמשיך את קיומו, בכדי להיות לכלי שרות לששון החיים של אחרים. עבר הזמן, שבו היה נחשב העובד לעם הארץ, לפּלֶבּס, ל clown, שאין לו שום תביעות על התרבות, על הספרות והאמנות, ושאלה צריכות לפטרונות, למצנטיות מצד האצילים ואילי הממון."

      שבת שלום,

      דרור

      • עדיין לא מובן לי עניין ה"קינה" על התרבות האובדת של הסוציאליזם הציוני" כדבריך. אני מבין קטע זה כפשוטו – הפרולטריון נוטל לעצמו את הזכות על התרבות, ללא תיווך בעלי ההון.
        אורי

      • כך הבנתי את הטקסט, אורי:

        "תפקיד הסוציאליות ביחס לפועל העברי הוא עכשיו, איפוא, לא להגביל את התפתחותו לכוון אחד – לספר, אלא להקנות לו תרבות מרובת הצדדים. הפרולטריון העברי התעורר עכשיו ליצירת תרבות לאומית חדשה ורחבה, ובעובדה הזו צומחת האפשרות לפניו לקחת את החלק הכי חשוב ביצירת החיים התרבותיים."

        אם לא היתה זו קינה, לא היה צורך להכריז על "תפקיד הסוציאליות".

        אבל אם אתה מעדיף שאוותר על המלה 'קינה', אין בעיה. אני לא אוהב להתווכח.

        שבת שלום,

        דרור

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s