“בחירות דימוקרטיות”

מאת י. פרסיץ

מתוך: בדרך, בהוצאת מחלקת ההסברה והתעמולה של הסתדרות הציונים הכלליים – מפלגת המרכז, מס’ 2 – ל”ג בעומר תש”י, 5.5.1950

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

 “הננו מביאים בזה את הערותיו של אחד מתושבי בית-דגן, חבר המפלגה, על מה שקדם לבחירות למועצה המקומית ועל מהלך הבחירות – פרשה אופיינית מאד ל”דימוקרטיה” המתפתחת אצלנו…

 עוד כמה ימים לפני הבחירות התחיל “ציד הקולות”. בעיקר השתדלו אנשי מפא”י למשוך לצדם את הבוחרים התימנים, שמספרם גדול בבית-דגן והם תמימים ואינם יודעים עדיין להבדיל בין המפלגות. “ציד הקולות” התחיל בכך שחילקו לראשי העדה תרנגולות לשבת. חוץ מזה קבל כל בוחר סכום כסף. גם זה נעשה במסווה: גייסו כמה מאות איש מהמקום בתור “עובדים” ביום הבחירות ושילמו להם עבור יום עבודה. במשך השבוע שלפני הבחירות נערכו בכל יום מסיבות עם כל קבוצת עולים לחוד. (תימנים, בולגרים, אשכנזים וכו’) במסיבות האלה שתו ואכלו שלא לפי תפריט “צנע”… אלו היו, כמובן, אסיפות מפא”י!

אבל ליתר בטחון, שמא כל הסממנים הללו אינם מספיקים, דאגו אנשי מפא”י לשלול את זכות הבחירה ממי שאיננו מ”אנשי שלומנו”. רשימת הבוחרים סודרה על ידי מזכיר מפא”י במקום, שלא הכניס לרשימה עשרות ציונים כלליים.

[…] וכיצד התנהלו הבחירות? – הרבה בוחרים הצביעו כמה פעמים בשמות שונים ולפי תעודות-זהות שונות. פעם בחרו לפי כרטיסי מזון, פעם לפי תעודת עולה, ופעם לפי פנקס הגיוס.

והיו גם תופעות אחרות בבחירות הללו. ידוע, למשל, על אחד שהשתקע בבית דגן לפני כשנה וחצי עם גיסו ואחותו. והנה כשבא לקלפי והצביע התברר, כי מישהו הצביע כבר בשמו… ואילו גיסו שאף הוא תושב המקום לא נכלל לגמרי ברשימת הבוחרים. והחידה היא פשוטה: שני אלה ידועים שאינם אוהדי המפלגות הסוציאליסטיות אלא ציונים כלליים. כמוהם היו עוד רבים אחרים בבית דגן שטעמו הפעם יפה את טעם הדמוקרטיה המסולפת בבחירות מוניציפאליות אצלנו.”

ועוד בענייני בחירות, שנה אחת מאוחר יותר:

מתוך כתב העת “גליונות – לדברי ספרות מחשבה ובקורת”, בעריכת יצחק למדן:

הקליקו על התמונה להצגת תמונה מוגדלת

במדור: זיזים, חוברת י”ב כרך 25, סיון תשי”א

 100 טונות, מאת: מתג

מאה טונות של נייר הוקצב לשוק המפלגות בישראל לצרכי תעמולת-הבחירות לכנסת השניה. לא די לה לחרושת-ההשמצה בעתונותה המסועפת בכל הלשונות של קיבוץ הגלויות, בדוכני האסיפות המרובות, בקולי-הקולות של הרמקולים. כל אלה מעטים וצרים, כנראה, מהכיל את כל תוצרת שבכתב-ובעל-פה שלה.מולך-המפלגוקרטיה תובע: עוד ועוד! והממשלה נכנעת ונענית ונותנת.

מאה טונות ! – כמה ניתן לעשות בהן במצוקת-נייר זו שאנו נתונים בה! כמה ספרי-לימוד אפשר היה להדפיס בשביל רבבות תלמידי בתי-ספר שאינם זוכים ל”מותרות” כאלו; כמה ספרים מועילים אחרים אפשר היה לספק לדורשיהם המרובים; כמה מפעלי ספרות ותרבות היו נהנים ממקצת רווחה אילו זכו בבת-אחת לכמות-נייר עצומה כזו! אבל פכים קטנים כאלה אינם מענינים את “צדקיהו”, למשל, המתלעלע ממש מרוב קנאה לצדק, את פטריוטי ה”חירות” ואת כל האופוזיציונרים נאפדי-הצדק. על כך לא יתריעו ח”ו. כי באמת, מה ערך לאותם צרכים קטנים בימים גדולים אלה לשוק-המלל הגדול וצרכיו הגדולים?

אילו לפחות אפשר היה להפוך מאה טונות אלו, אחרי השימוש בהן, למין זבל מַפרה! אבל מה יוכל לצמוח ברקבון זה ובאשה זו שישאירו אחריהן מאה טונות נייר אלו?

מאה טונות! ויש אומרים: אבירי השוק הזה זועמים ומתמרמרים על מנת “צנע” זו. דרשו כפליים לפחות.

 הערות העורך

הבחירות הראשונות לאחר קום המדינה לרשויות המקומיות נערכו בתאריך 14 לנובמבר 1950. (את עניין התרנגולות אפשר להבין על רקע משטר ה”צנע” ששרר אז בארץ).

על מפלגת הציונים הכלליים קראו כ א ן  וגם  כ א ן.

מחבר/ת הרשימה הוא/היא י. פרסיץ.  איני יודע מיהו הכותב, אך זוהי הזדמנות להעלות את זכרה של שושנה פַּרסיץ – אשה רבת פעלים: חברת כנסת מטעם הציונים הכלליים, מייסדת הוצאת הספרים “אמנות”, כלת פרס ישראל על פועלה בחינוך.

על יצחק למדן, עורך הירחון “גליונות” קראו כ א ן  וגם  כ א ן. “גליונות” יצא לאור בשנים 1934 – 1955.