לכבוד פורים

 א.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת עַדְלֹיָדַע

קטעים מתוך הספר “זמנים טובים”, מאת דניאל פרסקי, הוצאת פרדס, ניו-יורק, תש”ד (1944).

בפרוס פורים תרצ”ב עלתה על הפרק בוועדה למפעלי פורים (שנתמנתה מטעם עירית תל-אביב) השאלה בדבר שם עברי למושג “קארניוואל”, יען וביען נמצאו הרבה מערערים על המלה הזרה והקתולית הזאת, שאינה הולמת בשום אופן את החג העממי ארץ-הישראלי. ובכן הוכרז על התחרות פומבית עם פרסי-כסף הגונים. נקבע לשם כך חבר שופטים הלא הם: י. ד. ברקוביץ, יהודה גראזובסקי (בעל המלון העברי), א. סמיאטיצקי (עורך ספרי הוצאת “אמנות”), יעקב פיכמאן, יהודה קרני.

הקהל בתל-אביב הזדעזע. זה היה הנסיון הראשון בתולדות שפתנו, אשר שאלת מלה עברית נחוצה לא הוחלטה ביד סופר או חוקר יחידי; אלא נמסרה לרשותו של העם בעצמו ובכבודו. הכל נתנו את דעתם לענין החשוב הזה, שהשכיח באותה שעה את כל הצרות והדאגות. ברחובות, במסעדות, באספות, בתיאטרון, בקולנוע, בבית-הכנסת – בכל מקום ובכל מועדה על מה יהודים משוחחים? – מובן, על עברור קארניוואל. רבים צמאו לכבוד, לפרסום ולסיפוק-נפש, כי דווקא שמם המוצע יתקבל ויעמוד לדורי-דורות… אז ראיתי בעליל כיצד יושב לו עם על אבניים ומתאמץ ליצור בכוונה וביודעים את החסר עדיין בלשונו האהובה. ממש פסיכוסה בלשנית אחזה את רוח תושבי תל-אביב. לפתע-פתאום התחילו חוקרים ודורשים בספריות השונות על כל מיני כינויים ודבורים עתיקים המתייחסים לפורים – שמא יעלו משם משהו ראוי. וגם את הלמדנים והמדקדקים (שבטבעם הם רגזנים ורתחנים) הטרידו עד מות בשאלות ובספקות שונים. וכדרך כל התחרות, שמתן-שכרה בצדה, נעשו המשתתפים דיפלומאטים ודברו בלשון ערומים. בכל מיני כרכורים ונפתולים השתדלו להציל איש מפי אחיו את המצאתו.

מפה לאוזן התהלכו שמועות שונות על המתרחש מאחורי הפרגוד של חבר השופטים. שבעה ימים ושבעה לילות ישבו חמשת משיבי-הטעם הנבחרים, הזיעו וקימטו את מצחם – והכל בסודי-סודות. אף-על-פי-כן העידו אחדים ממכרי, שיש להם ידיד פקיד בעיריה, כי השם החזק ביותר הוא “חינגא-פּור” או: “חינגפּור” (הצלצול מזכיר את המדינה: סינגפור). ויש מניחים: ברי להם, כי כבר הוחלטה “פורימיאדה” (על משקל אולימפיאדה, מכביאדה)…

הסקרנות הולכת וגוברת – אך אין ברירה. השופטים הם ידידי. אני מתחכם לדובבם שילחשו רק על אזני האחת – אך שפתיהם חתומות בגושפנקה. תשובתם הקצרה: “תקרא בעתונים”.

קצרה נפשי מצפות – עד שבוע עובר לפורים. השכמתי יום אחד והנה הודעה רשמית: השופטים, אחר ישוב-דעת ארוך וקשה, בחרו בשם “עדלידע” על סמך המאמר התלמודי: “אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” (מגילה ז). השם הונח במין נקבה וצלצולו כצלצול: אולימפיאדה וכדומה. המדקדק ר’ אברהם אברונין הופקד לנקד את השם. ובעל ההמצאה הריהו חברנו י. ד. ברקוביץ.

קצת תרעומות נתעוררו בלבנו: בנוהג שבעולם אין השופטים בעצמם מציעים משלהם, אלא מחליטים על הצעותיהם של אחרים… אך הודינו: יש חריפות עברית וחן מקורי במלה החדשה הזאת, שבלעה בקרבה שלש מלות שלמות – ויצאה בשלום.

תיכף לפרסום “עדלידע”, פרץ פולמוס בעתונים ובצבור. החידוש הזה, ככל חידוש, גרר מחייבים ושוללים, מסכימים ועוררים. היו שטענו, כי כבר בתלמוד אנו מוצאים שם מיוחד “משוורתא דפוריא” או “שוורפוריא”. ויש שדרשו לקבוע “פוריא”. פשפשו ומצאו פגימות וסירכות במעשה זה או אחר מסביב לכל הענין הזה.

“וילונו העם” (כלומר: המתחרים), כנהוג. כנראה, טעתה העיריה שהכריזה ברבים על השם “עדלידע”, שנקבע רשמית. אילו היו שומרים בסוד גמור את השם הזה עד היום הזה, כי-אז לא היה שום מתנגד לו אפילו ברמז…

כאשר באו להתאונן רע באזני ראש העיר ר’ מאיר דיזנגוף, ענה בפה מלא: “חכו-נא, רבותי – ישוב במהרה ביאליק  מווינה ונבטל את המלה עדלידע. אילו היה ביאליק כאן בעיר, לא היינו מכריזים על התחרות, אלא מקבלים מפיו שם נפלא – וחסל”.

המשורר החריף והסוער אברהם שלונסקי מוחה במחי-יד אחד את כל ההצעות למיניהן. הוא מוכיח בהמון ראיות, כי כולן לא יצליחו אלא לצור על פי צלוחית. האמת, כלומר: האמת לאמתה, היא רק בפיו. “צהלולה” היא האמת. פה יש צירוף של שתי מלים: צהלה-הילולה. והמוסיקה – מי אוזן לו ולא יתפעם מנועם הריתמוס והצלצול?…

 ב.

מאחר ובפורים עסקינן, ולמען נוכל להרבות בשמחה ולמלא בשחוק פינו, הרי להלן מכתבם של רבניצקי ודרויאנוב:

מתוך המדור מכתבים למערכת של: הפועל הצעיר, כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל “הפועל הצעיר”. 30.1.1911

 אנחנו מכינים לדפוס שני קובצים (עברי וזרגוני) של מבחר ההלצות והבדיחות המתהלכות בעמנו. הדפסת הקובצים תתחיל בקרוב, כי כבר הספקנו לאסוף חומר רב. ואולם ודאי נעלמו מאתנו קצת הלצות ובדיחות הגונות, שראוי היה להכניסן אל קובצינו. לפיכך מרשים אנחנו לעצמנו לפנות אל כל המצויים אצל ענינים אלו בבקשה כי יואילו נא לרשום את ההלצות והבדיחות הידועות להם ולשלוח אותן לנו עפ”י אחת האדריסאות האמורות למטה. ביחוד ערוכה בקשתנו לאחינו הספרדים בכל מקומות מושבותיהם, כי יואילו נא גם הם להמציא לנו את ההלצות והבדיחות השגורות בפיהם. על האמור צריכים אנו להוסיף א) אין לנו צורך בהלצות ובדיחות שאדם ממציא מדעתו. אנו אוספים רק את ההלצות והבדיחות המתהלכות בעם ושחותם עברי טבוע עליהן; ב) אנו אוספים הלצות ובדיחות בנוגע לכל עניני החיים והויות העולם, גם במילי דאורייתא וחדודים של תלמידי-חכמים ויהודים מפורסמים; ג) לרשום צריך בקצור נמרץ ולהמנע מכל אריכות שלא לצורך; ד) לרשום אפשר עברית, יהודית, רוסית או גרמנית; ה) את הרשימות נבקש להמציא לנו עד סוף חודש שבט דהאי שתא.

ולמפרע אנו מביעים תודה רבה לכל אשר יבוא לעזרתנו וימציא לנו את ההלצות והבדיחות השמורות בזכרונו. את שמות כל אנשים האלה נפרסם במבוא לקובצינו.

בכבוד ויקר י. ח. רבניצקי אודסה, רוסלאנד; א. דרויאנוב וילנה, רוסלאנד.

ג.

ומן הגיליון הבא של הפועל הצעיר, 20.2.1911, אנו מביאים את ההזמנה לנשף המסכות של פורים:

 הערות העורך

א. בנושא העדלאידע

י. ד. ברקוביץ, השופט והזוכה כאחד, במקרה זה, הוא חתנו של הסופר שלום עליכם, ומי שתרגם את כתביו מאידיש לעברית, והיה גם סופר נפלא בזכות עצמו.

ביאליק הציע את השם “שמחת אסתר” ואילו המשורר שאול טשרניחובסקי גרס שראוי לקרוא בעברית לקארניוואל של פורים בשם “אסתורת” במשקל “עשתורת”.

ובאשר להצעתו של שלונסקי – צהלולה – בשנת 2000 התקבלה באקדמיה ללשון העברית הצעתו של הזמר חיים אוליאל משדרות לכנות בעברית את השמעת קולות השמחה של הנשים (קוּלוּלוּ) בשם צהלולים. מעניינת הקרבה בין המלים צהלולה של שלונסקי וצהלולים של אוליאל.

על דניאל פרסקי ומפעלותיו קראו כאן

בשנת 1935 התקיימה העדלאידע בתל-אביב בפעם האחרונה, בהשתתפות כ-250,000 איש.

על כתב העת החשוב “הפועל הצעיר” נרחיב בפעם אחרת.

ב. אלתר דרויאנוב הוציא לאור את “ספר הבדיחה והחידוד” בשנת 1922, 11 שנים לאחר שהחל במלאכת האיסוף. בשנת 1935 יצאה מהדורה מלאה בת 3 כרכים, אשר החזיקו  3170 בדיחות, הלצות וחידודים.

ג. נשף המסכות בשנת 1911 היה כישלון מהדהד. בכתבה אשר הופיעה בגיליון הבא של הפועל הצעיר מוטלת האשמה על ה-אפר (האחראי על האיפור), אשר התייצב למלאכת האיפור באיחור של 4 שעות. הנשף הסתיים במהומה רבה.