טעות סופר או טעות הנהלה?
מאת: י.ח. ברנר
מתוך: ירחון הָאֲדָמָה, ע"י אחדות העבודה, כרך א' (תשרי-אדר, תר"ף), במדור ציוּנים, עמ' 615.
בירושלים קרה לפני זמן מה מעין מעשה-סדום: אשה הרה שבאה לבית החולים ללדת, לא נתקבלה שם, ויצאה וילדה ברחוב, ביום-טבת, ביום גשם.
בחברה מתוקנה, בחברה שהזיק האנושי חי בה, היה מעשה כזה – לו קרה באשמת מי שהוא – מחריד לבבות. אשה בזמן שהיא נושאת אתה את הסוד הגדול והקדוש של לידת-אדם, ראויה היא לזכויות קצת אחרות. בפרוגראמות כתוב: פטורה היא אז מכל עבודה קשה, והחובה להקיפה בתנאי חיים נוחים, היגייניים. – ועל אחת כמה וכמה ביום דינה הגדול, ביום חבליה, חבלי יצירתה-לידתה! דומה שאחיות רחמניות נוצריות באיזה בית חולים גרמני או אנגלי יודעות את הדבר הזה. ואולם פקידות "הדסה" היהודיות, שבאו מכור-ההתוך וקהות-החיים שבאמריקה, להן אולי אין יחסים מיוחדים לשום דבר. –
ואמנם, מובן הוא, שלא תמיד צריך להאשים; שגם אנשי המוסדות הרפואיים בעיר כירושלים, המלאה קצירי ומריעי וחשוכי-עזרה, נתונים בתוך תנאים מיוחדים. לא תמיד אפשר לצאת ידי חובת התביעה האנושית. לפעמים באמת אין מקום לקבל, לפעמים באמת מתעיפים ומתיגעים הממונים והממונות עד כדי התרשלות. אבל לכל גבול. והמעשה הנ"ל מעיד כבר על רוח של ביורוקרטיזם וקהות יוצא מן הכלל.
ונמצא סופר בירושלים – א. ראובני – שהתריע על הדבר ב"קונטרס". התריע, בעיקר, על העתונות הירושלמית, שמוסרת דברים כאלה בתור קוריוז או עוברת עליהם בשתיקה. אמנם, בהמשך ספור המעשה קרא הסופר בשם הד"ר ויצמן, שהיא היא אשר לא קבלה את האשה, ונראה, שבזה טעה, והבלתי מקבלת היא אחרת. אם כן, הסופר צריך לבקש סליחה מן הנאשמה ! אבל המעשה בכללו נכון הוא, שבאה אשה לביה"ח של הדסה ללדת, וקבלת הפנים היתה כזו, שהאשה ילדה ברחוב!. ונכון הוא ג"כ, שאותה ד"ר ויצמן שלא היא היתה המסרבת לקבל ושצריך לבקש סליחה ממנה, סרבה אח"כ להכניס את היולדת ואת התינוקת הערומה מן החוץ אל בית החולים פנימה. הללו היו מוטלות באכסדרה של בית קרוב. והגשם ירד…
והנה הנהלת הדסה מאיימת לקרוא את הסופר בעד זה לדין. בהערה עתונית, שהדבר לא היה כך בפרטיו – אם לא היה כך – לא סגי לה. היא בודאי חושבת, שבאמריקה היא, ואם פלוני הסופר מטיח איזו דברים כלפי מעלת כבודה, ודאי מתוך איזו חשבונות פרטיים הוא מטיח, וצריך ללמד בינה את האדם העלול להזיק! אבל זוהי טעות, הנהלה נכבדה! בעתונות הפועלים שבא"י, הנהלה נכבדה! שוררים יחוסים אחרים להופעות החיים. עוד לפני יובל שנים היה לנו ליברמן אחד, שהוציא עתון בווינא בעברית (בעברית, שומעת היא, הנהלת הדסה הנכבדה?) וא מ ת היה שמו. כן, "אמת". לאו בעלת-דברים דידן אַת…
הערות העורך
תקצר היריעה מלתאר את תרומתו של יוסף חיים ברנר לספרות העברית, לתרבות, לביקורת ולעיתונות. עוד נכונו לו עתידות בבלוג זה. כל זאת נקטע עם הירצחו, ליד אבו כביר, ב-2 למאי 1921 בידי פורעים.
הָאֲדָמָה בעריכתו של ברנר היה המוסף הספרותי החודשי של ביטאון מפלגת אחדות העבודה, קונטרס, אשר עורכו באותה עת היה ברל כצנלסון. האדמה יצא לאור שנתיים בלבד (1919 – 1920) ועם הירצחו של ברנר שבק אף הוא. מאמרו של ברנר על האדמה – כאן, באתר בן-יהודה.
על אהרן שמואל ליברמן וכתב העת הסוציאליסטי "האמת" אפשר לקרוא כאן. המספר המוזכר ברשימה א. ראובני, הוא הסופר אהרן ראובני, אחיו של יצחק בן-צבי וחברו הטוב של ברנר.
בית החולים הדסה הוקם על-ידי קבוצת נשים ציוניות מארה"ב – "הסתדרות מדיצינית הדסה". בית החולים הראשון החל לפעול בשנת 1918 בתוך מבנה בית החולים מאיר רוטשילד ובשנת 1939 נפתח בית החולים בהר הצופים.